כבר יותר משבוע שאני נאבק בשפעת. ללא הצלחה מרובה, יש להודות. נכון לרגע זה, נדמה שאני בדרך להתאוששות, אבל אלה היו ימים לא קלים כלל ועיקר: חום גבוה, צמרמורות וכל שאר הדברים הטובים שיש לשפעת להציע.

דברים מוזרים יכולים לקרות כשאתם חולים בשפעת. הנה, בעיצומו של אחד הלילות היותר קשים, תוך כדי ניסיון להירדם מצד אחד, ומאמץ להוריד את החום אל מתחת ל-39.5 מצד שני, מצאתי את עצמי מוטרד ומעוצבן ביותר. לאו דווקא בשל מצבי הפיזי, או הנפשי, כמו בגלל העובדה שלא משנה מה עשיתי ומה ניסיתי - פשוט לא הצלחתי להיזכר באיזו מכללה שיחק קרל מאלון.

זה היה בשלב בו כבר סיימתי לספור את כל הכבשים בניו זילנד (משהו באזור ה-61 מיליון, נכון לאותו לילה), וגם את רוב הכוכבים בשביל החלב (עצרתי ב-1.37 מיליארד). המוח, שבמצבים כאלה סורק את כל התדרים ומנסה להיאחז בכל שביב מידע שיעזור לו להעסיק את עצמו, נעצר על הדרים-טים. נזכרתי בסיפור של לוּ מלוס אנג'לס על 'כדור החלומות' שלו, החלטתי פה אחד להקדיש לו אייטמון כאן, אבל מאחר שכבר עסקתי בענייני אותה נבחרת חסרת תקדים, גמרתי אומר להמשיך.

ראשית, בדקתי אם אני זוכר את מספרי הגופיות של כולם, גם בקבוצותיהם וגם בנבחרת. הלך לא רע. לעניות דעתי הלא קובעת, דייקתי ב-75 אחוז לפחות. אחר כך, ניסיתי לסדר אותם לפי שנת ההצטרפות ל-NBA, ולבסוף הגעתי לזהות המכללות מהן הגיעו אחד עשר המופלאים פלוס לייטנר.

חצי דקה ואני מסיים עם זה, אמרתי לעצמי. הלא כמה קשה זה יכול להיות? מדובר בגדולים שבגדולים. הנה, המשכתי ועודדתי את עצמי, תוך התהפכות מצד לצד ובמאמץ חסר סיכוי למצוא תנוחה שתאפשר לי להירדם, תראה איך אני עושה את זה בשניות.

ג'ורדן מצפון קרוליינה, כמובן. הלא האיש לבדו מחזיק עד היום את כל תעשיית התחתונים של המכללה. מג'יק ממישיגן סטייט. במו רגליי פסעתי על הפרקט באיסט-לנסינג, שם דרך כוכבו. בירד מאינדיאנה סטייט, בארקלי הגיע מאובורן, יואינג מג'ורג'טאון ודייויד רובינסון מ-NAVY.

הלאה, סטוקטון מגונזגה, דרקסלר חבר של כבוד ב"פיי סלאמה ג'אמה" של יוסטון, בזכות סקוטי פיפן גיליתי שיש מכללה שנקראת סנטרל ארקנסו, כריס מאלין הפציץ בסנט ג'ונס הניו יורקית ולייטנר - בימים בהם עדיין היה כוכב-על במכללות, ולא נער הכדורים של הדרים טים - הופיע בארבעה פיינל-פור, ואף זכה בשתי אליפויות רצופות עם דיוק. אבל מה עם מאלון, לעזאזל?

בלקאאוט. בדיוק כמו מה שנשקף מהחלון בשתיים וארבעים לפנות בוקר. לא משנה מה אני עושה, פשוט לא מצליח להיזכר. איך זה יכול להיות? הלא תמיד אמרתי שישנם שחקנים, שגם אם תעירו אותי באמצע הלילה מיד אדקלם כמו כלום את הפרטים החשובים בביוגרפיה הכדורסלנית שלהם, ולפעמים לא רק הכדורסלנית. והנה, אמצע הלילה, אני ער לגמרי, למרבה הצער, ולא מצליח להיזכר בכור מחצבתו האקדמי של קליבר כמו מאלון? שפעת מה שפעת, מדובר בשערורייה של ממש.

קשה לתאר כמה מעצבנת יכולה להיות אמנזיה רגעית שכזו, ועוד כשקודחים מחום. הראש עובד שעות נוספות בניסיון למצוא את החתיכה החסרה בפאזל, או לפחות שביב מידע שיוליך אליה דרך אסוציאציה כזו או אחרת.

מכללה גדולה - מאלו ששלחו עד היום מיליון שחקנים לליגה? בטח שלא. כבר הורדנו מעל הפרק את צפון קרוליינה, דיוק, קנטאקי, סירקיוז וכו'. ביג איסט? לא. איי.סי.סי, ביג טן? גם לא. מזרח? מערב? שמש? ירח? מאה ואחד דלמטים? כלום לא עוזר לי להיזכר, וזה מטריף את השכל. פשוט כך.

בניסיון נואש אחרון, הזיכרון מריץ את כל מה שעולה בראש על מאלון. פאוור פורוורד, 2.06 או 2.07 מ', מקום שני בין קלעי כל הזמנים, שיחק איזה מאה שנה ביוטה ועונה אומללה אחרונה בלייקרס. עוד ענק שלא לקח אליפות. מספר 32. באחד ממשחקי האול-סטאר חויב לבחור מספר אחר כי 32 נתפס על ידי מג'יק הוותיק ממנו, ובחר ב-7 לזכרו ולכבודו של פיסטול פיט מארביץ', מאגדות הג'אז ובכלל.

רגע, אולי זהו זה. גם מאלון וגם פיסטול פיט שיחקו בג'אז...הג'אז עברו ליוטה מניו אורלינס... ניו אורלינס נמצאת בלואיזיאנה...לואיזיאנה טק! שם הוא שיחק!! לואיזיאנה טק. בושה, חרפה וכלימה ששכחתי וישתבח שמו של מי שהמציא את האסוציאציות. עכשיו נשאר רק למצוא דרך להוריד את החום המזורגג. עם כל השאר, נסתדר.

ישששששש, סר. ששששששש. נזכר סוף-סוף!

shaharhermelin@gmail.com