גל מקל הוא הישראלי היחיד בין 30 הראשונים בטבלת מלך הסלים של הליגה. הוא יושב במקום ה-23.

הנה רשימת השמות עד אליו, וקצת אחריו עד לסגירת 30 הראשונים:

רומל, ג'רום, סקוטי, דיימון, מרקו, דונטה, מרכוס, פרנק, ג'וליאן, ווילי, מארדי, דמונטז, מרכוס, פול, דווין, פט, קרייג, אוסטין, ג'ומיין, קרטיס, דרון, אלי (עם קצץ על ה-א', כן?), גל, ג'ייקוב, קורטני, ג'וש, ראמל, אדריאן, ג'רום, לורנס.

קטיה לויצקי היא הישראלית היחידה בין 30 הראשונות בטבלת מלכת הסלים של הליגה.

ובנשים זה הולך ככה: קורטני, אשלי, טיפאני, רבקה, אדאורה, סידני, פורשה, תמרה, שארדיי, אלכסיס, אלכסיס, ונסה, דניאל, קארימה, ג'נה, קריסטין, אייברי, שיי, ג'סיקה, אליסון, מאוריטה, קייטלין, צ'סטיטי, צ'ונס, אלישיה, קיילי, קאדיג'ה וטאולין, עד שמגיעים לקטיה לויצקי (שגם היא, אגב, ילידת אוקראינה), קרי, בריאן, בריטני ועוד. ואם רוצים להגיע לשם עברי צלול ונאה צריך להמשיך ולרדת עד למקום ה-38 שם יושבת ברוב גאון (?) ענבר לברון מהפועל גליל עליון.

בלי להיות יותר מדי דרמטי, ובלי לטעון שאני מחדש משהו, כי אין פה שום דבר חדש (אם כי נדמה לי שהיו פה ימים, לא רחוקים מדי, ששמות כמו רביב לימונד או גיא פניני ישבו לא רע בטופ 15 של הקלעים), אני רוצה להגיד רק את זה:

האנשים פה חוטאים למטרה.

אלה ליגות כדורסל בישראל ולא בארצות הברית. ובליגות כדורסל בישראל צריכים לשחק ישראלים, ולא רק לשחק אלא גם להוביל. מי שחושב אחרת מונע כנראה בידי אינטרסים אחרים, חלקם לא מקצועיים.

והקבוצות עוד בוכות שאין להן כסף. איך יהיה, אם חלקן מעבירות בסגל בעונה אחת 7-8 זרים, משלמות כרטיסי טיסה, עמלות לסוכנים, ונושאות בעלויות גבוהות לרכב שכור ודירות שכורות.

למה שעירייה תממן לקבוצה 300 אלף שקל עבור ארבע זרות לעונה בת 6 חודשים, אם אפשר להקים בכסף הזה פינת חמד לילדים קטנים שישחקו בה אחר הצהריים? אולי כי גם כדורסל, כמו גן השעשועים, הוא לרווחת הקהילה. זה נכון, אבל במקום ארבע אפשר להסתפק בשתי זרות, ובשני המקומות שיתפנו ישחקו ישראליות בנות המקום.

וכשכתבתי 300 אלף שקל הייתי מינורי. אפשר להחליף את המספר הזה גם ב-500 אלף או 800 אלף שקלים, תלוי באיזו קבוצה מדובר. וזה בכדורסל נשים, כן?

הסיטואציה הזו שוחקת ומעייפת, ובעיקר מרחיקה אוהדים ותיקים. כדי לראות דאנקים ושמונה שחורים על המגרש ברוב הזמן, אני יכול לתפוס איזו רבע שעה ב-NBA ולסגור עניין. כאן, בחצר האחורית, אני מצפה למשהו אחר לגמרי: יותר תוצרת מקומית, פחות תוצרת חוץ, ויותר פעמים שהמקומיים עושים בית ספר לזרים ולא להיפך.

כל שנבקש לו יהי.