אז ג'רום דייסון קלע רק 1 מ-23 זריקות במשחק נתון אחד. ביג דיל. כלומר, כמובן שביג דיל מבחינת השורה התחתונה האישית שלו (כפי שאמר בשעתו צ'ארלס בארקלי: "גם סטיבי וונדר היה מצליח לקלוע 1 מ-23"), אבל לאור זניחותו של המשחק וחוסר העניין המוחלט בו, אין מה לעשות מזה סיפור גדול מדי. מה עוד, שכבר היו דברים מעולם, ומספרים מביישים לא פחות נרשמו לזכות שועי עולם בכירים בהרבה מדייסון, ובמעמדים הרבה יותר קריטיים.

אוהדי הניקס, למשל, עדיין מצטמררים כאשר הם נזכרים במופע האימים של ג'ון סטארקס במשחק השביעי של גמר 1994 מול הרוקטס. 2 מ-18 רשם האיש לגנותו באותו ערב, כולל 0 מ-10 ברבע האחרון, שחיסלו גם את אחרון סיכויי הניקס לקחת אליפות, אולי אי פעם. 2 מ-18 היה גם מאזנו של לברון ג'יימס, בהפסד קליבלנד לבוסטון במשחק הראשון בחצי גמר המזרח 2008. פול פירס, מהעבר שני, עשה 2 מ-14, באחד המשחקים היותר מזעזעים של העשור האחרון.

ומה עם דניס ג'ונסון המנוח? מי שזכור לרוב אוהדי הענף כגארד הנפלא של הסלטיקס בשנות ה-80', היה קודם לכן הגארד הלא פחות נפלא של פיניקס סאנס, ובראשית דרכו ב-NBA הגארד הנפלא עד מאוד של סיאטל סופרסוניקס. במשחק השביעי בגמר 1978 מול וושינגטון בולטס, באולמו הביתי, נכשל DJ בכל 14 ניסיונותיו מהשדה (שיא שלילי לסדרת גמר עד עצם היום הזה), עובדה שהתבררה כמכרעת בהפסד הסוניקס ובאובדן האליפות. שנה מאוחר יותר, אגב, באותו מעמד בדיוק, חיסלו הסוניקס את הבולטס בחמישה משחקים וג'ונסון נבחר ל-MVP.

סלטיק-לשעבר אחר, ריי אלן, גאנר עם תעודות מכאן ועד הודעה חדשה, החריד את אוהדי בוסטון עם 0 מ-13 במשחק השלישי של גמר 2010 מול הלייקרס. התוצאה: הפסד ביתי, שבדיעבד הכריע את הסדרה. אני גם זוכר בתחילת שנות ה-90' את זדראבקו ראדולוביץ' של ציבונה לא מצליח לעשות אפילו נקודה בודדת מול גיא גודס, מתוך מי יודע כמה זריקות, והרשימה יכולה להימשך עוד ועוד.

כעת, לסוגיה המעניינת באמת. "איך קרה שדייסון הרשה לעצמו להמשיך ולזרוק כל כך הרבה, בערב שהכל הולך לו הפוך?", תהה כאן אך לפני מספר ימים יו"ר הדיקטוריון, "מה, אין לו מנגנון פנימי שמכבה את עצמו? מין כפתור סוויץ'? הבן אדם הרי יכול היה להבין אחרי, נניח, 14 החטאות, שאולי כדאי למסור לאחרים או להתרכז בריבאונדים, או אולי לבקש מהמאמן לרדת לספסל או משהו. האין זאת"? התשובה, כבוד היו"ר, היא פשוטה מאוד: לא. לא מנגנון, לא סוויץ' ולא נעליים.

כשנשאל קובי בראיינט מה דעתו על ג'ק טיילור, שחקן הקולג'ים שלקח משהו כמו 100 זריקות במשחק אחד וקלע 138 נקודות, הוא ענה משהו בסגנון: "לא ייאמן. בטוח שיש בו משהו מהממבה. רק ממבות הן חסרות מצפון עד כדי לקחת כזו כמות של זריקות". ממבות, כמו שכולנו יודעים, הן אכן חסרות מצפון לחלוטין, במיוחד השחורות שבהן, אבל הן לגמרי לא היחידות. כל קלע באשר הוא, אם רק ייתנו לו המאמן וחבריו, ינהג באותה צורה בדיוק. גם אם הוא לא פּיוּר-שוּטר (ע"ע DJ).

"זה פשוט מאוד", הסביר לי פעם תותחן-עבר גדול, "לא משנה כמה זריקות כבר לקחת, אתה תמיד בטוח שהבאה תיכנס. החטאת חמש? עשר? עשרים? אין לזה שום משמעות. הבאה תיכנס. אין לך שום ספק בזה. באותו רגע שקלע מפסיק להאמין בזה, הוא חייב לפרוש. אין לו יותר מה לחפש על המגרש. מצפון זה דבר נפלא, רק אסור שלשוּטר יהיה אותו".

ואם כבר חוסר מצפון, לא חושב שאי פעם ראיתי "תצוגת תכלית" מדהימה יותר מזו של פניוטיס ינאקיס, באליפות אירופה 1987 בפיראוס. כזכור למי שזכור לו, וכפי שנכתב כאן פעמים רבות, ניקי גאליס היה אמנם גדול שחקניה של יוון אז (ובכלל), אבל המנהיג של הנבחרת, הכוכב והאיש שעשה כל מה שבא לו ורק מה שבא לו - היה ינאקיס.

באחד ממשחקי השלב המוקדם, מול רומניה, האיש לא הפסיק להשליך מחוץ לקשת, ופשוט לא פגע בכלום. לעניות דעתי הלא קובעת, הוא סיים את המשחק עם משהו כמו 1 מ-15, אולי 2 מ-17 לשלוש (לשלוש!). אל תתפסו אותי במלה, אבל זה היה משהו באזור הזה. המאמן לא עצר אותו, גאליס לא עצר אותו, וכמובן שהוא לא עצר את עצמו. פשוט זרק עד אין סוף ועד אין קץ, יוון, אגב, ניצחה באיזה 30 הפרש, ולמחרת ינאקיס היה פשוט נפלא בניצחון על יוגוסלביה הגדולה של פטרוביץ', ואף אחד לא זכר מה שקרה ערב קודם.

1 מ-23, מיסטר דייסון? לא נורא. המשך לזרוק ואל תתחיל לגדל לנו מצפון, חס וחלילה. הזריקה הבאה בטח תיכנס.

דבר יו"ר הדירקטוריון: נאה דרשת. ברם – זניח או לא, 1 מ-23 באיזושהי מסגרת בוגרים ראויה (בכל זאת, סוג של גביע אירופה משני) עוד לא ראיתי, גם לא בדוגמאות שהצגת כאן. שיינית, עניין המנטליות של הקלעים ידועה ומוכרת אף היא גם מסביבותינו, עת דיקלם "אקח גם את הזריקה הבאה" החבר המלומד דייויד אנקראם אי אז בימים. זאת אחרי שהחטיא שלשה בהרצליה והפסיד למכבי ת"א משחק.

אם כבר התערבתי, מילא עניין המצפון של הקלע-סקורר באשר הוא, כולל שחקנים שהם בעיקר, איך לומר זאת, שכונתיים. השאלה היותר חשובה בעיניי שהוצגה באייטמון המדובר היא: מדוע כבוד הרו"ח ד. שמיר לא נתן לצעירים לשחק על חשבון מיסטר דייסון (38 דקות) במשחק גמור ובמסגרת חסרת סיכוי לחלוטין מבחינת הפועל חולון. לזו אני באמת לא מוצא תשובות. כך או אחרת, אחרת או כך, 1 מ-23 מהשדה. יאאא אולוהייים! רק אלילים יכולים לצלול כל כך עמוק, כנראה.

shaharhermelin@gmail.com