ידיד חובב NBA מושבע, המתגורר בערבות קליפורניה הדרומית, בואכה סן דייגו, עדכן בסוף השבוע על מפגש מעניין ובלתי צפוי. "חבר הזמין אותי לראות את בנו משחק במסגרת ליגת בתי הספר המקומית. אני מכיר את הילד. בחור טוב ושחקן לא רע. בדרך כלל משחק פורוורד, ולפי אביו עומד על ממוצעים של 12-11 נקודות ו-7-6 ריבאונדים.

"במשחק הספציפי הזה, הילד עשה בקושי סל שדה אחד. הוא אמנם 1.90 מ', אבל מולו עמד ענק, משהו כמו 2.08, ששלט אבסולוטית בצבע בשני צדי המגרש. בהתקפה קלע 30 ומשהו, ובהגנה לא נתן לאף שחקן לנשום. הפסקתי לספור אחרי החסימה העשירית שלו. כשהתעניינתי לגבי זהותו של הגוליית, רמז החבר לכיוון פינת האולם. 'תבין לבד לפי האבא', הוא אמר. מבט אחד הספיק לי. עמד שם מייקל קייג'. 'ווינדקס-מן' בכבודו ובעצמו".

מעניינות הן דרכי הגורל. רק לפני כמה ימים, בהקשר אחר לחלוטין, שוחחתי עם בורוכוב-סוקולוב על כמה ענייני NBA. לא כל כך זכור לי למה (בכל זאת, שיחה עם רב"ס, כן?), אבל הגענו לדבר על עוצמות פיזיות ועל השחקנים שהכי פחות היה מומלץ להיתקל בהם על המגרש ומחוצה לו. מיד דאגתי ששמו של קייג' לא יישמט מהרשימה.

חתיכת בריון היה ועודנו קייג' האבא. פאוור פורוורד במלוא מובן המלה, במיוחד ה"פאוור". כל כתף בנפח שלושה קוּבּ. יחידי סגולה בלבד הצליחו לגבור עליו לפעמים במאבקים על תפיסת מקום לריבאונד, או בעימותים פיזיים בכלל. רק 2.05 או 2.06, אבל אחד הריבאונדרים הטובים בתולדות הליגה. שמאלי עם קליעה טובה גם מטווח בינוני (רגע, הלכתי לבדוק אם הוא כלול בלינק "שמאל ימין שמאל". חזרתי. הוא שם. ריספקט), וחוסם מצוין. חפשו ביוּטיוּבּ.

קראו לו 'ווינדקס-מן' יען כי היה cleaning the glass טוב לפחות כמו נוזל הניקוי הידוע. חסכתי לכם את התרגום הקלוקל לעברית. מקום 14 בדראפט 84' המופתי, של אולג'וואן, ג'ורדן, בארקלי וכו'. שני מקומות אחריו נבחר סטוקטון. גם בן מקדונלד וקני באניסטר האקס-חולונים לשעבר היו שם בקרקעית הרשימה, אבל זה ממש לא העניין. מה שכן העניין הוא שקייג' שיחק 16 עונות בליגה (בקליפרס, סיאטל, קליבלנד פילדלפיה וניו ג'רזי), אותן סיים עם ממוצעים סבירים של בסביבות 7.5 בנקודות ובריבאונדים.

יצא לי לראות אותו מקרוב במהלך הטיול הראשון שלי לארה"ב, שנפל על שלהי 1987-88. בעוד כל מיני קבוצות נאבקו על מיקומים לקראת הפלייאוף, ניהלו קייג', אז בקליפרס, וצ'רלס אוקלי האימתני לא פחות, שבאותם ימים עוד שיתף פעולה עם ג'ורדן בשיקאגו - את אחד המאבקים הצמודים בהיסטוריה על מלכות הריבאונדים.

צפיתי בפוטו פיניש של הסיפור חי וישיר ב-CBS. לפני המחזור האחרון, אוקלי הוביל בשבריר האחוז. במשחק האחרון של הבולס, הם ניצחו את הסלטיקס בעזרת 21 ריבאונדים של אוקלי. מספיק? לא ממש. הקליפרס אמנם הפסידו לסיאטל, אבל קייג' דרס כל מה שזז בצבע משני צדי המגרש, וסיים עם לא פחות מ-30 ריבאונדים, מתוכם 11 בהתקפה. בשורה התחתונה, 13.00 ריבאונדים לאוקלי, 13.03 לקייג'.

לואיס הניו-יורקר מספר שאוקלי התבכיין שסיאטל לא התאמצו מדי באותו משחק. לא זוכר דבר כזה, אבל המלים "אוקלי" ו"התבכיין" לא מסתדרות לי באותו משפט, ובכל מקרה לא הייתי מזכיר אותם בטווח שמיעה ממנו. קייג' נכנס להיסטוריה כאחד הפורוורדים הבודדים שזכה בתואר הריבאונדר המצטיין. כל השאר לא חשוב.

ועכשיו הבן שלו, מייקל ג'וניור, עושה שמות בהגנות בתי ספר בדרום קליפורניה, ועוד נחשף לעיני ידיד שלי ממש באותו זמן בו אני נזכר פתאום באביו. מוזר אך בכל זאת משמח. בשנת 2016, הילד מסיים בית ספר. האתרים המקצועיים בארה"ב אמנם מנבאים לו כרגע עתיד מוצלח יותר באירופה מאשר ב-NBA, אבל ימים יגידו. בינתיים, טוב ש'ווינדקס-מן' צץ מדי פעם, גם אם בזכות דור ההמשך. תמיד נעים להיפגש, לפחות כל עוד לא צריך לנסות לתפוס מולו מקום בצבע.

והנה קצת מייקל קייג' לרווחת העם.

shaharhermelin@gmail.com