בבית הספר של הנסיכות מארגנים לאורך השנה כל מיני טקסים. המון טקסים. חוץ מהסטנדרט הזכור לי עוד מימיי ביסודי, דוגמת יום הזיכרון לחללי צה"ל, עושה רושם שכל חג ומועד הם סיבה למסיבה, ובעיקר לטקס: חנוכה, ט"ו בשבט, פורים, פסח, שבועות, והרשימה הולכת ומתארכת לאין סוף ולאין קץ.

לא שהילדים לא נהנים - גם אם לפעמים פחות מהאירוע עצמו ויותר מכך שהם מפסידים לימודים. ייתכן מאוד שחלקם אפילו לומד דבר או שניים מכל טקס. אבל ככל שנוקפות השנים, מתחזקת אצלי ההרגשה שהעסק נעשה לא פחות, ואולי יותר, עבור ההורים. כאילו שראשי בית הספר אומרים לנו משהו בסגנון: 'תראו איזה טקסים יפים ומרגשים אנחנו מארגנים לילדים שלכם. איזה מזל יש לכם ששלחתם אותם ללמוד אצלנו'.

חשבתי על זה בסוף השבוע בשני הקשרים. אחד, במהלך עוד טקס שכזה - סדר הפסח הבית ספרי, אליו הוזמנו והלכנו (נאמנים לתפיסה הפולנית הקובעת "מה, כל ההורים יהיו שם, ונסיכה ב' תישאר לבד?"). שתיים: כשקראתי כאן באתר את התייחסותו של היו"ר למשחק האול-סטאר הישראלי.

(דבר יו"ר הדירקטוריון: אכן כי כן, זה אני. וזה האייטמון המדובר. המשך נא סר ש.).

הפסקתי כבר לספור את מספר הפעמים בהם הבעתי קבל עם וסייבר-ספייס הסתייגות מוחלטת מעצם קיומו של האול-סטאר. כמעט בכל הפעמים הללו זה היה אמנם בקשר לאול-סטאר של ה-NBA, אבל כמובן שהעיקרון תופס גם כאן. אירוע מיותר לחלוטין, שאין בו ומאחוריו כמעט כלום, חוץ מהזדמנות למארגנים להראות שהם מסוגלים להרים אירוע. בדיוק כמו בבית הספר של הנסיכות.

עזבו אתכם מכל ההצהרות הנלוות דרך קבע לערבים מסוג זה: "חגיגה של כדורסל", "הזדמנות לשחקנים ולמאמנים לקחת פסק זמן מהמאבקים בליגה", "שואו לקהל" וכן הלאה וכן הלאה. החגיגה היא בעיקר (שלא לומר: כמעט אך ורק) של המארגנים. לגבי השחקנים והמאמנים, לא דיברתי עם איש מהם באופן אישי, אבל לעניות דעתי הלא קובעת, רובם היה מעדיף להישאר בבית, במקום לשרך דרכו לאולם ברוממה, ועוד פחות מ-24 שעות אחרי משחק ליגה קובע יותר או פחות.

שואו לקהל? נו שוין. אולי תחרות ההטבעות, המתבססת על אחד האלמנטים היותר ספקטקולריים של המשחק, כמה שירים של אייל גולן, למי שאוהב, ואולי עוד איזה מופע או שניים בין לבין (לא טרחתי לבדוק). אין. מעבר לכך, אני מתקשה להגדיר כשואו, או אפילו סתם ככדורסל, ארבעים דקות תמימות של משחק שכונתי ונטול הגנות באופן מוחלט. זו בדיוק הסיבה שהפעם האחרונה בה טרחתי לצפות בשידור מוקלט של אול-סטאר ה-NBA, היתה אי שם לפני יותר מעשרים שנה.

ב-NBA כבר הפנימו את העניין, לפחות חלקית, ולכן הפכו את האירוע לפסטיבל שלם, הנמשך שלושה-ארבעה ימים וכולל מפגשים בלתי אמצעיים של הקהל והתקשורת עם כל הכוכבים, משחקי ותיקים וצעירים, תחרויות כישורים ועוד ועוד. אצלנו, מן הסתם, צריכים לעבוד עם מה שיש. עם כל הכבוד ובלי לפגוע באף אחד, אני מתקשה לראות המונים עומדים בתור כדי להחליף כמה מלים עם קרטיס קלי, למשל, ואילוצי זמן, ובעיקר תקציב, מגבילים את האירוע לערב אחד ולשתי תחרויות נלוות.

שיהיה ברור, הבעיה שלי היא עם הקונספט, לא עם שום דבר אחר. אין לי שום טענה למארגנים. מבחינתם, הם עושים את מה שהם צריכים לעשות, והתוצאה הסופית תהיה המקסימום שיאפשרו הכלים העומדים לרשותם על הפרקט ומחוצה לו. סביר להניח שזה יהיה מקצועי ומושקע ברמת ההפקה, עוד יותר סביר להניח שגם השנה הם יסתדרו (בקלות) בלעדיי.

שיהיה בהנאה ובהצלחה להם, וכל מי שייקח חלק באירוע או יצפה בו. כמו בבית הספר, יש לשער שה"תלמידים" עצמם לא ייקחו איתם הלאה יותר מדי דברים מהערב ברוממה. העיקר שההורים יהיו מרוצים.

shaharhermelin@gmail.com