אני מביט ברשימת המאמנים בליגת קזינו ושואל את עצמי מתי הם חייכו מכל הלב בפעם האחרונה שהיו על המגרש בזמן משחק או אחריו.

דני פרנקו עשה את זה אתמול, אחרי ניצחון על הפועל ת"א והבטחת מקום בפלייאוף העליון.

ארז אדלשטיין לא עשה אפילו את זה, גם אחרי שניצח את מכבי ת"א.

שרון דרוקר משתדל להגניב חצי חיוך פה ושם אולי מתוך נימוס, אבל לכל ברור שהוא מוטרד מאוד.

דן שמיר, המכונה גם הרו"ח? אהה, הוא לא מהחייכנים הגדולים. לפחות לא כשהוא על המגרש. ואם כן, זה חיוך ציני דק. כזה שרק מעטים מתחברים אליו.

בית הלחמי? אזולאי? ליובין? רוני בוסאני? נהההה. בעצם, בוסאני מחייך לפעמים. אולי כי הוא לא מאמן בפול טיים ג'וב, וגם כי הרבה זמן לא ישב עמנו.

בלאט? נוזף וכעוס באחרונה, טרוד ולחוץ. את מי שכחתי? סליחה מראש אבל זה לא קריטי. המסר הובן.

נדיר שהם נהנים באמת, החבר'ה האלה. כלומר, ההנאה העיקרית שלהם היא מהמתח, מהטקטיקה, מהצורך להמציא ולאלתר ולחדש ולהגיב להתפתחויות. גם מזה אפשר ליהנות, נתקשה להכחיש זאת.

הם פשוט שוכחים לחייך לפעמים, זה הכל.

לאמן זו מחלה, אני מבין. נגיף שקשה להיפטר ממנו. זה ממכר, זה אדיר בעיניי ויש רגעים של התרוממות נפש והנאה כבירה. אבל זה גם מלא לחצים, מועקות, תסכולים, ויוצר תסביכים ומרירות וכעס.

ואני יושב וחושב לעצמי, בעיקר אחרי שאני רואה את פרשן כדורסל המכללות דיק ויטאל מלא הויטאליות והחיוניות, איש בן 74 כמעט, ואחר כך מריץ עוד מבט על שמות המאמנים כאן.

ואז שואל את עצמי: מה הסיפור של אדלשטיין, איך הוא לא קולט את זה, איך? האיש שלא הרשה לעצמו לחייך אחרי תשע שנים בלי ניצחון בדרבי, והחזיק את עצמו בכוח מול המצלמות, יכול היה להיות פרשן-על מהסטייל של דיק ויטאל לו רק היה משתחרר קצת והולך בכיוון אחר.

יש בו חום (פוטנציאלי), יש בו תשוקה למשחק, יש לו הבנת משחק, יש בו ססגוניות, יש לו דברי טעם ואפילו גבות זעופות במידה כזו או אחרת כמו דיק האגדי. ולא נעים לומר, אבל הוא כבר לא בן 30 או 40, כן? מרגיש כמו זמן תיאורטי לקבל בו החלטות, לו היה בעניין.

במקום זה הוא מתקשקש בפלייאוף התחתון עם עוד ניצחון פחות ניצחון. נכון, זו הפועל ת"א, זה מועדון גדול מסורתית, זה קהל, זה צבע. אבל מתי, מתי החבר'ה האלה יבינו איפה מרוחה פיסת ההנאה האמיתית של החיים בכדורסל, או לפחות החיים שאחרי קריירת המשחק (אם כי כלכלית, לפחות בארץ, די ברור שבעמדת המאמן מרוויחים יותר).

אדלשטיין כבר עבד בטלוויזיה. הוא התכונן ברצינות למשחקים, שפך שם את לבו בעניין "שפת הגוף" של שחקנים ושאר ביטויים, וחלק בדיחות קרש עם רמי וייץ על עפולה. ובכל זאת, זה היה נאה להפליא. ישבתי לראות כל בני השרון נגד אשקלון זב חוטם, לא פעם בזכותו. אוקיי, וגם בזכות הכדורסל השורט להפליא של בני השרון באותו זמן, שגרם לי הנאה עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ.

אף פעם לא מאוחר להיות דיק ויטאל או לנסות לפחות, כי להגיע לשם קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי. לראות את האיש הזה עושה מה שהוא לקהל ולמסכים בגילו זה לא פחות מפלא.

ואם יש פה מישהו שיכול לנסות ואולי-אולי-אולי גם להצליח יום אחד להגיע לשם, במונחים מקומיים, זה מאמננו האדמוני לשעבר. כמה חבל לנו, הצופים, שהוא מתעקש להעביר את זמנו במשחק נגד בני הרצליה או מכבי אשדוד, עוד ניצחון, פחות ניצחון, מקום 8 או 9, מה זה ממש משנה.

חבל. ברם, לא נאבד תקווה ונקווה שבמוקדם או במאוחר יאמר לעצמו 'מיציתי', וייצא לדרך חדשה.