במוצאי שבת, כך דווח בתקשורת, תתקיים פגישה נוספת בין נציגי ארגון השחקנים לבעלי הקבוצות. אומרים אפילו שזו תהיה פגישה מכרעת, שבסיומה נדע באופן מוחלט וסופי האם יימצא פתרון למחלוקת בין הצדדים, או שמא יבוא כבר כעת הקץ על עונת המשחקים הנוכחית. די עצוב שהגענו למצב הזה. הרבה יותר עצוב שהמצב הזה לא ממש מזיז לרוב העם.
כשחושבים על זה, מדובר בנתון די מדהים: שלבי ההכרעה של עונת המשחקים בענף הספורט הקבוצתי המצליח ביותר בתולדות המדינה עומדים על סף ביטול, ולמעט בעלי העניין המיידיים (בעלים, שחקנים, מאמנים וכו'), ומספר לא גדול של אוהדים מושבעים - מבחינת השאר אין לכך שום חשיבות אמיתית. יעיד על כך השטח הצדדי והמצומצם יחסית, המוקדש לנושא ברוב כלי התקשורת.
עצוב? כמובן, אבל לא כמו ההרהור הבא: בכל הזדמנות אפשרית, אנחנו מביעים כאן, קבל עם וסייבר-ספייס, את עליונותנו הבלתי המתפשרת בכל אספקט שהוא על הענף-שאין-לנקוב-בשמו. ברוב המכריע של המקרים - בצדק מוחלט. אבל מה היה קורה לו היתה נוצרת סיטואציה דומה בעולם הבּיפּ הישראלי? הלא תוך דקה וחצי היו נכבשות כל הכותרות הראשיות, כל כלי תקשורת היה עוסק בכך בהרחבה, ולעניות דעתי הלא קובעת, היינו רואים גם לא מעט פעולות מחאה של אוהדים.
אצלנו? כלום ושום דבר. במהלך החג, ערכתי מדגם ספונטני ובלתי מייצג בין בני משפחה וחברים. התשובות לשאלה 'מה הרגשתך לגבי ביטול אפשרי של המשך עונת הכדורסל?', נעו בין "בדיוק כמו הרגשתי לגבי ביטול אפשרי של עונת הטניס-שולחן", ל"מה, העונה עדיין מתנהלת?".
אם זה לא מספיק מדכא, אך עם זאת משכנע, בא אחד מחבריי והציע לשאול את הציבור מה יפריע לו יותר - ביטול אפשרי של העונה (ומבחינתו, אגב, גם כל העונות הבאות), או אי הגעה של מכבי תל אביב לפיינל פור היורוליג. "בעצם", הוא אמר, "אל תטרח. זה כמו לשאול את אותם אנשים מה יזיז להם יותר: גזירות כלכליות נרחבות, או הורדתו מהמדפים של אחד מסוגי הקורנפלקס. לא יהיה כדורסל ישראלי? אנשים יראו NBA, יראו מכללות, יראו יורוליג, ואולי בכלל לא יראו אף אחד מהנ"ל, וזה עדיין לא יזיז להם".
הסיבות העיקריות למצב הזה מוכרות וידועות. האגדה מספרת, כי בשיא ימיו החשוכים של הקומוניזם גילה מישהו על קיר שירותים ציבוריים במוסקבה את הכתובת הבאה:
אל תחשוב!
אם אתה כבר חושב, אל תכתוב!!
אם אתה כבר כותב, אל תחתום!!!
ואם אתה חותם, אל תתפלא...
הדרך שבה מתנהלת הליגה בשנים האחרונות, דומה מאוד לכתובת המחכימה הזו. לא צריך למלא את הליגה בהמוני זרים שלא מעניינים איש. אם כבר ממלאים את הליגה בהמוני זרים שלא מעניינים איש, כדאי לנסות ולדאוג שהישראלים לא יחליפו מועדונים בכל עונה, ולפעמים פעמיים באותה עונה. אם כבר זה קורה, אולי כדאי לעשות משהו לטובת - רעיון מופרך, אני יודע - קהל האוהדים (הנה סתם מחשבה חסרת תקדים: סדרת גמר בת שלושה משחקים לפחות!). כאשר כל זה לא קורה, ולכך עוד מצטרפת מעורבות העסקונה, התנהלות האיגוד ומנהלת הליגה וכן הלאה - מישהו עוד יכול לומר שהוא מופתע?
אישית, אני הרבה יותר בצד של השחקנים. עם כל הכבוד לבעלי הקבוצות וליו"רים, כמו גם ליורוליג, יורוקאפ, יורוצ'אלנג' או מה שזה לא יהיה - אין לי שום בעיה לחזור לימים של שני זרים בקבוצה. מקסימום שלושה. לטעמי, היה אחלה כדורסל אז. לא נכנס בכלל כרגע לסוגיית "אבל איך אתה מצפה שקבוצות יצליחו באירופה בלי זרים?". לא מצפה ולא כלום. שיתמודדו. תרתי משמע. יש לי הרגשה, שהתוצאות יהיו פחות גרועות ממה שחושבים חלק מהנתינים.
במוצאי שבת הקרובה נדע מה קורה. אולי לא ייחתם הסכם והעונה תתבטל סופית, אולי כן ייחתם הסכם והעסק יקרטע איכשהו לקו הסיום. בין אם ייחתם ובין אם לא, יש לקוות שלאיש מבין הצדדים המעורבים אין תקוות גדולות מדי לגבי התלהבות הקהל הרחב מהשורה התחתונה. הספינה הזו הפליגה מזמן. תתפלאו, אם כי יש להניח שלא.
shaharhermelin@gmail.com
