טוב, אז כולם (או לפחות כל אלה שזה מעניין אותם) דנים בעניין השביתה ובעיקר בשאלה הרת הגורל האימתנית: האם יש הרבה זרים בליגה כי אין מספיק ישראלים טובים, או שאין הרבה ישראלים טובים כי יש הרבה זרים בליגה? האמת נמצאת כנראה (כמו תמיד במקרים של ביצה ותרנגולת) איפשהו באמצע.

אני רוצה להסתכל על זה מכיוון אחר, הכיוון של אוהד. אגב, לא בדקתי עם אוהדים אחרים, אבל יש לי תחושה שרבים מהם יחשבו כמוני. או שלא. בכל מקרה, זו דעתי.

השאלה הנ"ל איננה רלוונטית בעיניי. היא אפילו חסרת משמעות.

הגעתי לארץ בגיל 8 והוריי החליטו לשכן אותנו בראשון לציון. השנה היתה 1984. בטלוויזיה היה ערוץ 1, ירדן 1 ו-2, וערוץ המזרח התיכון שקראנו לו "לבנון". כמו כולם, אחיי הקטנים ואני ישבנו לראות כל יום חמישי את מכבי ת"א ב"גביע אירופה לאלופות". היה נהדר.

ואז, יום אחד, ב-1988, קראתי בעיתון מקומי שיש קבוצת כדורסל של העיר ראשון לציון שמשחקת בליגה השנייה. לא ידעתי שיש עוד קבוצות בישראל חוץ מהצהובים של תל אביב או חבר'ה שמשחקים בשכונה. לא ידעתי שיש ליגה שניה בישראל. לא ידעתי שיש ליגה ראשונה בישראל. אבל שמחתי מאד לדעת שיש איזושהי קבוצה המייצגת את העיר שלי. מאז ועד היום, מכבי ראשון זו האהבה הספורטיבית שלי.

כילד, חלמתי. אני כנראה לא היחיד. דמיינתי שיום אחד אני בא לצפות באימון, ושחקן נפצע, אז מבקשים ממני להחליף אותו ואז מסתבר שאני מעולה. ואז אני יושב על ספסל הקבוצה, יש משחק והקבוצה בפיגור 30 הפרש, 5 דקות לסוף, ואז "זורקים" אותי למגרש כדי קצת לשחק ואני סופרסטאר ומנצח את המשחק. באופן מוזר, זה לא קרה. זה כנראה גם לא יקרה יען כי אני כבר בן 37 ועוד לא יודע להעביר כדור בין הרגליים (ולמען האמת, כבר הפסקתי לנסות).

אני כנראה לא היחיד שחלם ושחולם. אנחנו יודעים שזה לא יקרה, ולכן אנחנו משלמים כסף לשחקנים. לא, תתפלאו – לא כדי שינצחו משחקים. אוהדים אמיתיים אמנם רוצים ניצחונות, והרבה, אבל זה רק שני בסדר העדיפויות. הדבר הראשון שאוהד רוצה הוא שהקבוצה תייצג אותו בכבוד. שהשחקן על המגרש יעשה בשבילי את מה שאני חולם אבל לא יכול לעשות. בגלל זה אצלנו, במכבי ראשון, אם השחקנים התאמצו ונלחמו, אנחנו שרים להם בסוף משחק "תודה רבה לך מכבי ראשון, אנחנו אוהבים אתכם", גם אם חטפנו 30 בראש.

אוהדי הכדורסל בישראל נחלקים לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה היא של אלה שאוהבים כדורסל באשר הוא אבל אין להם קבוצה ספציפית או חיבור למשהו. הם באים לראות "כדורסל ברמה" וממש לא מעניין אותם משהו אחר. ליגה ישראלית, יורוליג או מנש – זה אותו הדבר. אלה כמובן נגד השביתה. הקבוצה השנייה היא של אלה שאוהבים קבוצה מסוימת או את הכדורסל הישראלי עצמו – והם בעד שינוי אמיתי של המצב כך שישראלים יזכו ליותר דקות משחק.

אני רוצה לראות כדורסל ישראלי. לא מעניין אותי אם הרמה תרד (קביעה שאני אגב מאד מסופק לגביה). אני רוצה כדורסל שייצג אותי ואת חבריי. אני רוצה שחקנים ישראלים שיחתמו בקבוצות להמון שנים. זה מה שמחבר קהל – תחושה של ייצוג. מייקל ג'ורדן, סקוטי פיפן, מלון וסטוקטון, מג'יק, בעצם, כל ה"דרים-טים" המקורי – כולם שיחקו בקבוצה אחת במשך כל הקריירה שלהם, למעט נספחים חסרי משמעות אמיתית בסוף.

גם מיקי ברקוביץ' שיחק 6 עונות בראשון (הכי הרבה בהיסטוריה של הקבוצה!) ובעוד כמה מקומות אחרים. מישהו יגיד שהוא לא מזוהה עם מכבי ת"א? גם היום, שחקנים כמו קובי ברייאנט או בדור הצעיר, בלייק גריפין, מוחתמים ל-5 עונות או יותר. רוצים זיהוי של שחקן עם הקבוצה. בישראל, אף אחד לא מחתים אף אחד, לא שחקן ולא מאמן ליותר משתי עונות מראש, וגם אז דוחפים 47 סעיפי יציאה אפשריים בדרך.

תנו במה לשחקנים הישראלים, בלי קשר לרמה. תחתימו שחקנים שמזוהים עם הקבוצה לשנים רבות, בלי פחד מה תהיה רמתם בעוד שנתיים וחצי. תנו לנו קבוצות ברורות, ואז גם יהיה יותר מקום לצעירים, כי המקום של כולם יהיה ברור.

על זה המאבק מבחינתי. אם אתם שואלים אותי, שני זרים זה מספיק. אפשר להתפשר גם על שלושה. לא יותר מזה. לא חוקים רוסיים, ולא "כמה בטופס" ולא בטיח. שלושה מקסימום.

ואגב, מי שחושב שזה יגרום לפריצת התקציבים של הקבוצות טועה – לרוב הקבוצות יש תקציב מוגבל ומוגדר. אם לקבוצה יש מיליון דולר, אז זה מה שיש לה. למה זה כל כך מפריע למישהו אם בין מקבלי המשכורות הגבוהות יהיו ישראלים דווקא ולא זרים?

תנו לישראלים לשחק ולקהל ליהנות.