בפעם הראשונה שמעתי את "שום דבר לא יפגע בי" בהופעה של כנסיית השכל. חושב שלא הכרתי אותו אז, והתחושה היתה שהוא מיוחד ושונה. ובכל זאת, ללהקה יש כל כך הרבה שירים מצוינים שהוא נבלע באיזשהו אופן בין כולם. שיא רודף שיא בהופעות של כנסיית השכל, זאת יש לדעת.

אתמול, במשדרי יום הזיכרון בטלוויזיה, נמרחתי על הספה הנשיאותית מתוך הכנה נפשית ומלאה לבכות, מעין המתנה לבאות. משנה לשנה זה בא ביתר קלות. צליל כזה או אחר, אוקטבה, מלה פה, דמעה שם, סיפור של משפחה שכולה – והופ, הברז נפתח. זו אולי הבגרות שמאפשרת השתתפות בצער ומעל לכל – ההורות והחששות שהיא מביאה, לצד כל הרגעים המהנים שיש בה.

מעבר לאלף ואחת משמעויות שלו, יש ליום הזיכרון תכונה מאוד מעניינת מבחינה מוסיקלית, לפחות מבחינתי. אני פתאום מקשיב למלים, כל אחת מהן מבלי לפספס. זה לא רק זמזום של נהיגה ברכב, או המהום במקלחת. המסר והסיפור חשובים יותר מהלחן ומהעיבוד. יש מי שיאמר ששירי יום הזיכרון אינם שונים במובן הזה מכל יום אחר, ותמיד הטקסט חשוב. יכול להיות, אבל האוזן מתחדדת מאליה דווקא כאן ועכשיו במועד הזה.

בשיר הזה, עם ההופעה המאופקת והמינימליסטית של כנסיית השכל, אני מתקשה לעמוד. הוא ראוי, מאוד ראוי, לשלוף בחזרה ומחדש את הלינק 'שיר אחד ביום', שנפל קורבן לתלאות היום-יומיים-כמה חודשים האחרונים ונעלם.

לא עוד, בחסות סגן ארז שטרק ז"ל שנפל באסון המסוקים בגליל העליון ב-1997.

הנה הוא כאן.

והנה האייטמון ההוא בעקבות ההופעה של כנסיית השכל.