אתמול נפרדתי מנעלי הספורט שלי. ככה פתאום, באמצע ריצת הבוקר הקבועה, הן הודיעו שהן לא יכולות יותר ודרשו לצאת לפנסיה לאלתר.

יותר מעשר שנים שיתפנו פעולה, אני והריבּוֹק השחורות. זמן ארוך פי שניים או שלושה לפחות מהממוצע לנעליים כל כך פעילות. במשך אותן שנים, רכשתי נעלי ספורט אחרות, אבל בכל הנוגע לריצה ולכדורסל, שמרתי אמונים לריבּוֹק הוותיקות.

כמו הרבה דברים טובים, גם הקשר בינינו נוצר במקרה. לפני אחת הנסיעות לביקור משפחתי בארה"ב, נקלעתי למצוקת נעלי ספורט מסוימת. מאחר שהדיווחים מניו יורק היו על מחירים לא זולים כלל ועיקר, הגעתי מעט מוקדם יותר לנתב"ג, במטרה להקדיש את כל הזמן המתבקש לחיפוש נעליים בדיוטי פרי. מדדתי נייקי שלא היו משהו, קונברס שנראו לא רע אבל לא ישבו טוב על הרגליים, וגם אדידס שהיו בסדר, אבל לא יותר מזה.

מאחר שהייתי חייב נעליים, כמעט והלכתי על האדידס בבחינת הרע במיעוטו, אבל אז ראיתי את הריבוק. הן ישבו להן מבוישות-משהו בפינה מאוד לא בולטת של החנות, מוקפות באין ספור נעליים לא מעניינות, ו/או יקרות מדי לתקציב שלי. לקחתי אותן לסיבוב ניסיון, וכבר אחרי צעדים ספורים היה ברור שזהו זה.

מאז, במשך יותר מעשור, לא נפרדנו. אם כישוריי המתמטיים המגוחכים אינם מטעים אותי, רצנו יחד יותר מ-12,000 ק"מ. נתון השווה ליותר מ-285 מרתונים. עזבו מרתונים, הריבוק שלי חרשו את הארץ, וגם אי אלו מדינות נוספות, תוך שהן מתמודדות עם אתגרים רבים ולא פשוטים.

הן טיפסו על ג'בלאות בגליל, בנגב ובמדבר יהודה.

הן שחו בירדן, בזאכּי ובמג'רסה (מי שלא מכיר, מוזמן לפנות לגוגל הקרוב למקום מגוריו. זה לא שיעור גיאוגרפיה פה, כן?).

הן הספיקו לבלות שנה-שנתיים במיטב אולמות הכדורסל של ליגת העל, בשלהי ימיי כשופט כדורסל פעיל.

כשהתאפשר להן, הן בילו שעות על שעות במגרשי כדורסל בגבעתיים ובתל אביב, וכשיצא - גם בניו יורק ובקונטיקט. נאבקות בעוז בכל נעל יריבה שנקרתה בדרכן, תהיה יקרה ומשוכללת ככל שתהיה.

הן חרשו את רחובות ברצלונה, איסטנבול, ציריך, ונציה, היראקליון וערים רבות נוספות. ללא לאות וללא תלונות.

אבל יותר מכל הן אהבו לרוץ. לגמוא קילומטרים בכל מקום בו יתאפשר להן. הן עשו זאת אין ספור פעמים בגוש דן, לרוב בשעות בהן גם תרנגולים לא מעיזים לקרוא. הן לא היססו לצאת לדרך בטמפרטורה של מינוס שבע בניו יורק המושלגת, וגיחכו בבוז כששאלתי אותן אם לא יהיה להן קשה מדי לצלוח את הכבישים הלוהטים של אילת בחודש אוגוסט.

אף פעם לא היו להן דרישות מיוחדות. רק שאתן להן להמשיך להיות חלק מחיי. ואני נתתי בשמחה. גם כשקיבלתי מהמלכה-האם נעליים יפהפיות ונוחות להפליא ליום ההולדת האחרון, גם כשהסדקים והחורים לאורכן ולרוחבן של הריבוק התרבו כפטריות אחר הגשם - הן המשיכו להיות האופציה הראשונה במעלה לג'וגינג היומי.

ואתמול זה נגמר. כמעט קילומטר לפני סיום מסלול הבוקר הקבוע, התפרקה הנעל הימנית כמעט לחלוטין, ובאופן חסר תקנה. כמעט עברתי להליכה (שלא לומר, זחילה), אבל היא התבוננה בי במבט עצוב, כמעט מתחננת שלא אוותר, ואתן לה לגמור כמו שמגיע לה. בלית ברירה, תוך מאמצים לא מעטים, המשכתי ודידיתי עד הבית. מצד אחד, זה לא היה המחזה הכי יפה לעין. מצד שני, בשעה חמש ורבע בבוקר לא היו ברחובות יותר מדי אנשים שיצפו בכך.

בבית, חלצתי אותן, ארזתי אותן בשקית הכי יפה והכי קשיחה שמצאתי, וקברתי אותן בעדינות בפח האשפה. עטפתי אותן כך, ששום חתול סורר לא יצליח להגיע אליהן, גם אם מאוד ישתדל. אם ישנו גן עדן לנעליים, אין לי ספק שהן ימצאו את עצמן שם, ששות למחשבה ששוב יתאפשר להן להתגושש מול קולגות מהארץ ומהעולם. הן לא יהיו הכי גדולות שם, גם לא הכי יפות, אבל בטוח שהן יתנו פייט ראוי לכל מי שייקרה בדרכן. 'אייר ג'ורדן', מאחוריכן!

shaharhermelin@gmail.com