מאמן כדורסל ישראלי סיפר לי פעם, שבסוף שנות ה-80' נכח בהשתלמות שהעביר מאמן מכללות בכיר לקולגות מאירופה. אם זכרוני הרעוע אינו מטעה אותי, זה היה ג'רי טרקניאן מ-UNLV. לא בטוח, אבל זה לא ממש חשוב לענייננו. בקיצור, במהלך ההשתלמות שאל אחד הנוכחים את המרצה, מה ההבדל הגדול ביותר לדעתו בין הכדורסל האמריקאי לאירופאי. "פשוט מאוד", היתה התשובה, "אנחנו לוקחים ילד בן 7-6, ומלמדים אותו שהוא ינצח משחקים אם לא ייתן לקבוצה השנייה לקלוע. אתם לוקחים את אותו ילד, ומלמדים אותו שינצח אם יקלע יותר מהקבוצה השנייה".

נזכרתי בסיפור הזה בשלהי חצי גמר היורוליג בין אולימפיאקוס לצסק"א. קראתי כל מיני ציטוטים של שחקני צסק"א, המדברים על "המשחק הכי חלש שלנו בשנים האחרונות", "אף אחד משחקני המפתח לא הצליח להתעלות ברגע האמת" וכל מיני קשקושים כאלה. האמת הפשוטה היא, שהיוונים נתנו חתיכת תצוגת הגנה, ששיתקה את הרוסים כבר מהרבע הראשון, והוציאה אותם לחלוטין מהפוקוס ומהקצב.

לא חושב שאי פעם ראיתי את אטורה מסינה כל כך חסר אונים. האיש זרק לפרקט את כל מה שהיה לו, ניסה לשנות, לגוון, להחליף - וכלום לא עזר. הספאנוליסים סגרו את צסק"א הרמטית, ולא נתנו לאף אחד מהשחקנים לנשום ולו לרגע אחד. כמה טוטאלי זה היה? הנה נתון אחד שאומר הכל: צסק"א סיימה את המשחק עם 14 סלי שדה, שזה יוצא סל כל כמעט שלוש דקות. והמספר הזה עוד עושה חסד עם הרוסים, שלפחות בשני מקרים שאני זוכר במהלך המשחק, לא עשו סל במשך הרבה יותר משלוש דקות.

והדבר הכי מעניין מבחינתי, הוא שנהניתי מזה. אני, שקוטל כאן בכל הזדמנות כל מה שיוצא מבית הספר הגבוה לכדורסל איום ונורא ע"ש פניוטיס יאנאקיס. אני, שחושב שה-48:50 של אריס סלוניקי של צביקה שרף על אפס פילזן בגמר גביע המחזיקות 1993 היה אחד המשחקים המזעזעים בתולדות הענף. אני, שמוכן בכל עת לצפות במשחקי שואו-טיים שלמים של הלייקרס עם מג'יק והחברים (ולצורך העניין, גם של דנבר נאגטס של ראשית שנות ה-80'. חפשו ביוּטיוּבּ) - פשוט נהניתי מההתעללות ההגנתית היוונית בגווייתה של הפייבוריטית ממוסקבה.

איך זה קרה? אין לי מושג, אבל אני ממש בסדר עם זה. עד כדי כך בסדר, שהחלטתי פה אחד, כי למרות אהדתי ארוכת השנים לרודי פרננדז, כמו גם חיבתי הבלתי מוסתרת לשוּטר חסר המצפון ג'ייסי קארול ולסוסון פליפה רייס - אני תומך סופית, רשמית ובלב שלם באולימפיאקוס בגמר. ולא, אין להחלטה זו שום קשר לכך שכבר בשבוע שעבר, נכתבו במדור זה המלים הבאות "בשבוע הבא פיינל-פור היורוליג. ריאל מנצחת את בארסה ומפסידה בגמר לאולימפיאקוס. חכו ותראו".

אני הולך עם אולימפיאקוס, גם בגלל הטירוף המסוים בעיניים של כל מי שעולה למגרש, גם בגלל הפסיכוזה המוחלטת על הספסל שלה וביציעי אוהדיה, אבל בעיקר שמעניין אותי לראות אם הם יצליחו תוך 48 שעות לנטרל לחלוטין עוד קבוצה מרובת כלים כמו ריאל, שעל הנייר מסוגלת לנצח כל קבוצה גם מבחוץ וגם מבפנים. גם במשחק ריצה, וגם בסט-אופנס.

אדרבה, יתכבדו החברים ספאנוליס, אנטיץ', היינס, לואו, פרפרוגלו, פרינטזיס, פאפאניקולאו, סלוקאס ושרמדיני (שרמדיני!!), וכמו שעשו בזמן קבלת השבת - יתנפלו כולם יחד וכל אחד לחוד על כל כדור וכל שחקן שזז בסביבתם, יתסכלו את הספרדים לפחות כמו שעשו למסינות, וישלימו בֶּק-טוּ-בֶּק לתפארת מדינת יוון. הכדורסל היפה והאטרקטיבי יכול לחכות עוד יום אחד. עכשיו, הזמן לחנוק לחלוטין את ריאל. הלא במציאות בה אנחנו חיים, לנשום זה לגמרי אוברייטד.

shaharhermelin@gmail.com