בשעה חמש ושתים עשרה דקות בדיוק, אור ליום ראשון, העירה אותי נסיכה ב' בטענה שהיא צמאה ורוצה שאביא לה כוס מים. מצד אחד, העובדה שבגילה המתקדם הנסיכה עדיין מסרבת לדאוג לעצמה בתחום הזה, היא ללא ספק כשל חינוכי ועניין לדיון אחר לחלוטין וממושך הרבה יותר. מצד שני, בזכות זה שהיא העירה אותי, זכיתי לראות בשידור חי וישיר מאינדיאנה את הפייסרס סוגרים עניין מול הניקס ועולים לגמר המזרח מול מיאמי.

דקה וחצי לאחר סיום המשחק, ניסיתי לתקשר עם לואיס בניו יורק. סתם, לשם הספורט. הייתי משוכנע שכמו רבים מאוהדי הניקס, האיש יתנתק מהעולם החיצון ויילך להטביע את צערו באי אלו כוסות בירה בפאב הקבוע שלו ברח' 36. אז חשבתי. לא רק שלואיס ענה מיד, הוא אפילו שמח לדסקס איתי את הנושא, על תובנותיו השונות. הנה התמליל המלא. לא נגעתי.

אז מה? דיכאון, אה?

קצת בדאוּן, אבל יותר הקלה מאשר דיכאון.

איזו הקלה בדיוק?

שלמרות כל ההייפ סביבנו במשך כל העונה, הצלחנו לשמור על הזהות שלנו. על הרוח הניקסית האמיתית.

אתה מתכוון - לוזריות.

לוזריות? אתה מחמיא לנו, ידידי הישראלי חסר המושג. הניקס הם הרבה יותר מסתם לוזרים. זה דורש משהו אחר, על גבול האמנות, כדי להגיע אפילו לחלק קטן ממה שפיתחנו ושיכללנו לאורך השנים. זה לא סתם להפסיד משחק או סדרה. זה לעשות את זה בדרך הייחודית לנו.

כלומר?

קח את אנת'וני, למשל. לא תמצא אוהד כדורסל אחד, שלא יסכים עם הקביעה שמלו הוא שחקן גדול וסקורר ענק. כל העונה הוא סחב אותנו על הגב, וגם הערב - בלעדיו אנחנו בפיגור עשרים במחצית. כל זה רק מוביל אותנו למסקנה הברורה, שברגעי האמת, ובמיוחד בשלוש הדקות האחרונות - מלו יהיה זה שיחסל סופית את הסיכויים שלנו: הגג שהוא חטף מהיברט בדרך לדאנק, שני איבודי כדור גורליים כשהתוצאה צמודה, בכלל - רק ארבע נקודות ברבע האחרון. זו רוח הניקס האמיתית. למלא את הדלי עד הסוף, ובדיוק ברגע המכריע, בתיזמון שאין מושלם ממנו, לבעוט בו לכל הרוחות ולשפוך את החלב, את המים עם התינוק או כל מטאפורה אחרת שבא לך. ככה בדיוק היה גם עם ג'ון סטארקס ב-94'. נתן פלייאוף גדול, סדרת גמר מצוינת, ובמשחק המכריע עשה 18-2 מהשדה. אה, וכמובן כל אותו הזמן איזשהו שחקן מפתח חייב להיות פצוע. עיין ערך סטודמאייר, אם כי גם איתו היינו מפסידים.

זה נשמע יפה מאוד ומיסטי מאוד, אבל עזוב - ראיתי קצת יותר ממשחק אחד שלכם העונה, כולל בפלייאוף, ובשורה התחתונה אתם שכונה. עזוב את מלו. הוא הגוֹ-טוּ-גאי. ג'יי.אר סמית' משחק רק עם עצמו, ובעיקר נגד עצמו. פלטון, מרטין, צ'נדלר, פריג'יוני וכל השאר - לפחות מבחוץ זה נראה כמו פיק-אפ גיים גרוע במיוחד בלואר איסט סייד. לאף אחד לא ברור מה השני רוצה, ובינתיים כל אחד עושה מה בא לו. שכונה, נו.

בדיוק! מה צועק יותר "ניו יורק סיטי" מזה? כל אחד עושה מה בראש שלו. לאף אחד, או כמעט אף אחד, לא אכפת מהשני. אנשים יכולים לדבר מהיום ועד העונה הבאה על הקרבה, לחימה, לתת הכל. בסדר, אז השחקנים נלחמים, ופעמיים-שלוש במשחק, כשיש מומנטום, דופקים על החזה וצורחים למצלמה. עם זה לא הולכים למכולת וקונים טבעת אליפות. לפני תחילת הפלייאוף, כולם הזכירו כאן את הקאדר של 94', ופיזרו משפטים בומבסטיים כמו "איזו קבוצה זו היתה, בדגש על 'קבוצה': יואינג, אוקלי, דרק הארפר, סטארקס, אנת'וני מייסון, גרג אנת'וני, צ'ארלי 'ליי אפ' סמית'. קבוצה אמיתית, ששיחקה אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד!". הצחיקו אותי. נכון שהיה מדובר באוסף שחקנים מצוינים, אבל זה כל מה שהם היו - אוסף. מאז שנות ה-70', אנחנו שכונה, ותמיד נהיה שכונה. זו ניו יורק, אלה הניקס. שום דבר לא הולך לשנות את זה.

מה הלאה?

אין לי מושג. קודם כל נחכה ונראה מי יישאר, מי יילך ומי יבוא. אם זה תלוי בי, אני נפטר כמה שיותר מהר מסטודמאייר, מטייסון צ'נדלר וגם מריד, ומביא שחקנים קצת יותר יציבים, יותר קבוצתיים, ובעיקר יותר בריאים. גם נפשית.

ומה כל זה ייתן לכם?

לפחות עוד חודשיים של דיבורים אופטימיים בפאב. ואז תיפתח העונה.

shaharhermelin@gmail.com