באמצע יום קיץ לוהט (דני רופ וחבריו מוזמנים להמשיך כמה שבא להם לספר לנו שהקיץ מתחיל רשמית רק ב-21 ביוני. כן בטח, אולי בגרינלנד. גם לא בטוח), על אחת ממדרכות גבעתיים, פגשתי את אורי. יובהר לאלתר - אורי אינו שמו האמיתי. זהותו המדויקת של הבחור תישאר עלומה, בעיקר מתוך ריספקט מסוים לאביו. כל ההסברים וההבהרות מיד.

לאורי, אם זכרוני הרעוע אינו מטעה אותי, מלאו לא מזמן 24. את אביו אני מכיר שנים רבות. איש רב פעלים וזכויות בתחומים רבים, ובראשם אהבה בלתי מתפשרת לכדורסל. גם אורי, מן ההגינות לציין, אוהב את הענף ללא סייג, ולמרות השעות הרבות שהוא שורף בעבודת ההיי-טק שלו, מוצא את הזמן לפקוד בכל עונה אי אלה יציעים בליגת קזינו, ליגת קזינו ב' ולפעמים גם ליגת קזינו לנשים. בחור חיובי מכל בחינה. כמעט.

נפגשנו במקרה, כאמור, כאשר מסיבות לא לגמרי ברורות מצאנו את עצמנו צועדים באותו כיוון ממש. תוך כדי הליכה החלפנו מלות נימוסין, התעניינו בשלום האב (אני), המלכה-האם, היורש והנסיכות (הוא), וגם הקדשנו מספר דקות לדיון בעקבות האייטמון שעלה כאן לאחרונה ועסק במהותה ובעתידה של ניו יורק ניקס. ממש לפני שנפרדנו, אורי העלה עניין אחר לחלוטין. "קיבלתי מהעבודה שני כרטיסים למחזמר החדש 'חגיגה בסנוקר', אבל באותו שבוע אהיה בחו"ל לצרכי עבודה", הוא אמר, "אולי אתה רוצה אותם?". "לא תודה", עניתי, "אף פעם לא התלהבתי מ'חגיגה בסנוקר'. גם את הסרט אף פעם לא ראיתי במלואו".

אורי נעצר באמצע הרחוב. הבעת פניו כשל מי שהרגע ראה את דארקו פלאניניץ' קולע שלשה.

"מה זאת אומרת לא ראית את חגיגה בסנוקר", הוא שאל, "אתה לא ישראלי"? "אני ישראלי כבר כמעט 48 שנה, שלא נדע מצרות", אמרתי, "גם בלי 'חגיגה בסנוקר'. עשיתי לפחות 30 ניסיונות לצפות בו, ובכל פעם לא שרדתי יותר מרבע שעה או עשרים דקות. פשוט לא עושה לי את זה". "אבל זה הכי קאלט שיש", הוא התעקש, "הלא אין ישראלי בעולם שלא מכיר את 'ימשיך כבודו', 'יא וואראדי, איזו קציצה', או 'כל עדשה - מיקרוסקופ'. אני ממש לא מצליח להבין מה אתה אומר לי". "אני אומר לך שגם אני, כמו כל ישראלי בעולם, יודע בדיוק מאיפה לקוחים 'ימשיך כבודו', 'יא וואראדי, איזו קציצה', או 'כל עדשה - מיקרוסקופ', אבל זה לא אומר שאני חייב לאהוב את הסרט", אמרתי, "ניסיתי, לא אהבתי. זה מה יש".

"נשבע לך שאתה הצבר הראשון שאני פוגש שלא אוהב את הסרט הזה", הוא אמר, "לפחות את 'צ'רלי וחצי' ראית"? "אותו סיפור", עניתי, "ניסיתי. לא אהבתי".

"אין דברים כאלה", אמר אורי, "מה עם 'אבא גנוב'"?

"גם לא".

"אלכס חולה אהבה"?

"אף פעם".

"פעמיים בוסקילה"?

"בחיים לא".

"שמע", הוא אמר, "לא נעים לי להגיד לך, אבל משהו מאוד לקוי בחינוך שלך".

"מה אתה אומר", יריתי חזרה, "אתה רוצה לפתוח כאן ועכשיו את נושא החינוך? אין בעיה בכלל. כחובב כדורסל מושבע, תן לי בבקשה את עשרת הכדורסלנים הגדולים בהיסטוריה לדעתך. לא משנה באיזה סדר. עשרה שמות". "שום בעיה", אמר אורי, "ג'ורדן, מג'יק, בירד, קובי, לברון, ד"ר ג'יי, שאקיל, בארקלי, קארל מלון ואולג'וואן".

"מצוין", אמרתי, "בוא נוציא מהרשימה את קובי ולברון, שעדיין פעילים, ונתרכז בשמונה האחרים. כל אחד ואחד מהם - מגה-סטאר ומאושיות הכדורסל לדורותיו. מתי לאחרונה צפית במשחק שלם של מישהו מהשמונה"?

אורי שתק.

"הלא זו לא בעיה", המשכתי, "ערוץ הגולד משדר אותם יותר מפעם בשנה, וגם אם זה לא מסתדר לך מבחינת הלו"ז, ישנו הדבר הקטן ההוא, יוטיוב, שאתה יכול להיעזר בו. הלייקרס נגד הסלטיקס של שנות ה-80'? הסוויפ של הדוקטור והסיקסרס על הלייקרס ב-83'? האליפות הראשונה של ג'ורדן מול הלייקרס? הבולס נגד הסאנס ובארקלי ב-93'? הסדרות מול יוטה? הבק-טו-בק של האקים והרוקטס ב-94'-95'? שאקיל והלייקרס של הת'רי-פיט? משהו מכל זה ראית?".

"האמת שלא יצא לי", הוא כמעט התנצל, "פה ושם היילייטס, או פלאש-בקים בחדשות הספורט".

"לא קרה כלום", אמרתי, "אבל עד שאתה לא משלים חורים כאלה בהשכלה, נא לא לדבר איתי על חינוך. עם כל הכבוד לזאב רווח ויוסף שילוח, ויש".

shaharhermelin@gmail.com