לפני יותר מ-20 שנה, במסגרת ביקור עבודה באחד מבתי החולים בצפון, ניהלתי שיחה מעניינת עם בחורה בשם ריקי. אני ממש משוכנע שזהו שמה, אבל יכול להיות שאני טועה. בכל זאת, עברו יותר מ-20 שנה. ריקי עבדה כמדריכה בקורסי הכנה ללידה, כך שמטבע הדברים היו לה לא מעט סיפורים וחוויות לחלוק. אחרי כמעט חצי שעה של אנקדוטות משעשעות עד מצחיקות ביותר, היא הרצינה לפתע. "תדע לך", היא אמרה, "שהמזל של האנושות הוא שלרוב הנשים יש שיער ארוך וזיכרון קצר. אם הן היו זוכרות, באמת זוכרות, את כל הרגשות, החוויות והאמוציות שהציפו אותן במהלך הלידה, לרוב המוחלט של המשפחות לא היה יותר מילד אחד".

כמובן שמדובר בהכללה גורפת וגסה למדי, שלא לומר באמירה על גבול השוביניזם. יודע, אין צורך לקפוץ. שני דברים אני רוצה לומר בהקשר זה: ראשית - הדברים נאמרו על ידי אשה, שלא רק שאפשר וצריך להפיל עליה את התיק, אלא שאין ספק שהיא מבינה בזה טוב ממני. שנית - הסיבה היחידה שאני מצטט את אותה אמירה, ולכן אני משער שנזכרתי בה, היא שהיא מתקשרת לי לא רע לסדרת גמר ה-NBA, שהסתיימה זה עתה.

אם לשפוט על פי דברים שפורסמו במהלך הימים האחרונים במגוון אמצעי תקשורת בארה"ב ובישראל, הרבה יותר מדי אנשים מיהרו לקבוע כי הסדרה בין מיאמי לסן אנטוניו היתה "מהגדולות בהיסטוריה", "מהמלהיבות שידעה הליגה", "אינסטנט קלאסיק", "נהדרת", "מרתקת" וכן הלאה מחמאות והתמוגגויות. תגובת המדור במלה אחת: לא, ובארבע מלים: ממש, אבל ממש לא. מקרה קלאסי של היסחפות וזיכרון קצר.

אין לי כוונה להתווכח עם העובדות, כמובן. בסדרה שמסתיימת רק אחרי שבעה משחקים יש, מן הסתם, יותר מבסדרה המסתיימת בסוויפ. גם היו בה כמה רגעים גדולים ומהלכים נהדרים, אלא שזו מלת המפתח: כמה. היה את הסל הפסיכי של פארקר במשחק הראשון, את הסיום הלא פחות פסיכי של משחק מספר שש (שלאור כמות הטעויות שביצעו הספרס בשניות האחרונות, מן הראוי לכנותו מכאן ולעולם "ז'לגיריס לא לבד"), היה גם המשחק השביעי ולברון היה ענק באופן כללי. זהו. כל השאר - משחקים שנגמרו הרבה לפני סיומם ושיעמום אחד גדול, למרות תצוגות השלשות של גרין בחלק מהמשחקים, למרות קוואי לנארד וכמובן למרות לברון.

סדרה מלהיבה? מהגדולות בהיסטוריה? אין לי ספק וספק אין לי שבלי להתאמץ אני מונה לפחות עשר סדרות גמר מעניינות הרבה יותר, וזה רק מתוך אלה שיצא לי לראות באופן אישי, כן? בואו נראה, מהסוף להתחלה: האליפות של נוביצקי ודאלאס מול מיאמי ב-2011 ריתקה וריגשה אותי הרבה יותר, וכמוה גם הסדרות לייקרס-סלטיקס 2010, מיאמי-דאלאס 2006, שיקאגו-יוטה 98' ו-97', יוסטון-ניקס 94', שיקאגו-פיניקס 93', לייקרס-פיסטונס 88', לייקרס-סלטיקס 87', 85' ו-84', לייקרס-סיקסרס 80' (האליפות הראשונה של מג'יק), ווושינגטון-סיאטל 78'. גם האליפות הראשונה של ג'ורדן ב-91' מול הלייקרס - למרות שהסדרה נגמרה כבר אחרי חמישה משחקים - היתה הרבה יותר מעניינת ומרגשת לטעמי. כמה יש לנו כאן? 14. עוד הייתי לארג' עם עצמי. אל תקחו את המלה שלי. חפשו ביוטיובּ.

עוד ענייני שכחה כאלה ואחרים: עם כל הכבוד לשיא השלשות בסדרת גמר שקבע במו ידיו, דני גרין שכח שהוא לא ריי אלן או רג'י מילר, וחירב במו ידיו לא מעט מהסיכויים של סן אנטוניו לנצח. 2 מ-19 בשני המשחקים האחרונים, כולל 2 מ-11 מהשלוש. ריספקט על ההופעה הכללית, אבל שירגיע.

מאנו ג'ינובילי, במקביל, שכח את האלמנט על שמו של יוגב אוחיון: "לעולם אל תחדור לסל, תקפוץ באוויר ורק אז תתחיל לחשוב מה כדאי לעשות עם הכדור". התוצאה: מעבר לכך שהאיש היה חושך מצרים רוב הסדרה, הוא איבד במו ידיו את הסיכוי האחרון של הספרס לעשות משהו בשניות האחרונות של משחק מספר שבע.

"תודה לסר ש. הרמלין שסידר לי צילום באייטמון NBA"

פופוביץ', מצדו, שכח את מה שראה אין ספור פעמים כשהתמודד עם נבחרות לא ארה"ביות: ביתרון שלוש שניות בודדות לסיום, תמיד שווה לבצע עבירה. ד"ש מריי אלן.

כריס בוש שכח שמישהו הגדיר אותו כאחד מה- big three, ושיחק כמו tiny 5.

כחלק מהתצוגה המבישה לאורך הסדרה כולה, השופטים שכחו מה שלימדו אותם ביום הראשון של הקורס בנוגע לעבירות. בלטה במיוחד זו על ג'ינובילי בשניות האחרונות של ההארכה במשחק השישי. רב"ס סימס לי שבחוקת הכדורסל זו היתה ה-הגדרה לעבירה בלתי ספורטיבית. אני דווקא חשבתי שבחוקת הג'ודו זו היתה ה-הגדרה לוואזארי.

כריס אנדרסן שכח שנשארו לו בגוף ארבעה סנטימטר רבועים של עור שלא קועקעו.

והיו עוד, אבל נראה לי שהרעיון הכללי ברור. נקווה שבעונה הבאה באמת נקבל סדרה שתהיה ראויה לכל המחמאות ושמות התואר המכובדים ביותר. אני מוכן להמר כבר עכשיו שגם הספרס וגם ההיט לא יהיו שם. מצד שני, כל הסיכויים שעד יוני 2014 אני אשכח מה הימרתי. אפילו אם לא אגדל שיער עד אז.

shaharhermelin@gmail.com