הרבה פעמים במהלך החיים, אומרים לנו שבמקרים מסוימים המציאות עולה על כל דמיון. כל עוד מדובר רק באמירה, זה בדרך כלל עובר איפשהו ליד האוזן, ונעלם בסבך טרדות היומיום. אבל כשזה מתרחש מול העיניים, יש בזה משהו שנע על הסקאלה שבין המשעשע ל"די נו, תפסיקו לעבוד עליי".

בסמוך לאחד החופים העמוסים בארץ, בחום של ארבעים מעלות לפחות (לא מעניין אותי מה אמרו בתחזית. כך זה הרגיש), נתקלתי לפני כמה ימים בשני תיירים מיוון. כבר במבט ראשון, הם נראו דומים זה לזה. במבט שני, הם נראו מאוד דומים זה לזה. תאומים זהים. התחלנו לדבר אחרי ששמתי לב שאחד מהם חובש כובע של אריס סלוניקי. שאלתי אם זה מקרי, או שהסיבה היא אהבה לקבוצה. הם צחקו.

"זה מקורי מהחנות הרשמית בסלוניקי", אמר אחד מהם. "זו שליד ה'אלכסנדריו'?", שאלתי. "אההה, אז אתה טיפוס של כדורסל", הוא אמר, "יופי, גם אנחנו. לא שהיתה לנו ברירה". "למה לא היתה לכם ברירה?", שאלתי, "לא שזה דבר רע בעיניי שאוכלוסיית חובבי הענף בעולם תגדל בכל דרך אפשרית, כן? אבל מי הכריח אתכם"? "תחשוב לבד", אמר השני, "לי קוראים ליאו, וזה אח שלי, ניק. לפני כמה ימים חגגנו יום הולדת 26. אומר לך משהו"?

לקח לי משהו כמו 20 שניות עד שכל פיסות המידע והחישובים נקבצו להם יחדיו. בכל זאת, היו לפחות ארבעים מעלות בחוץ. "וואלה", אמרתי, "ההורים שלכם קראו לשניכם על שמו של גאליס?". "כל הכבוד", אמר ליאו, "את ניק היה לי ברור שישר תקלוט, אבל לא האמנתי שישראלי יעלה כל כך מהר גם על המקור של השם שלי". "מה קרה לך", אמרתי, "כאוהד מושבע של האגדה והאיש, אוי לי אם לא אצליח לזכור שבתעודת הלידה הוא רשום כניקולאוס. תוסיפו לכך את העובדה שנולדתם שבועות בודדים אחרי סיום אליפות אירופה 1987, והכל ברור. די יוצא דופן, אבל ברור".

סליחה ומחילה על הגלישה לענף-שאין-לנקוב-בשמו, אבל כמובן שמיד נזכרתי ב'אופסייד סטורי', המערכון המיתולוגי של הגשש החיוור, שכתב יוסי בנאי על פי אפרים קישון. "יש לי שני בנים, כבוד השופט", אומר שם האוהד הביפאי השרוף שמעון כסאח (גברי) לשופט בית המשפט לשלום ולהתראות (שייקה), "אחד אני קורא אותו בית"ר, השני ירושלים". מי יכול היה לחשוב שכמעט ארבעים שנה אחרי שצחקתי קשות מאותו מערכון, אפגוש על חוף ים ישראלי את בית"ר ואת ירושלים, גרסת סלוניקי.

דקות ארוכות המשכנו לדסקס כדורסל ובכלל. מסתבר שאבא שלהם אוהד אריס מושבע כבר ארבעים וחמש שנה. ראה והעריץ את גאליס לאורך כל הקריירה שלו. הרבה תקוות היו לו שהתאומים יגדלו להיות שחקני כדורסל. אם לא ברמה של גאליס, לפחות שחקני ליגה לגיטימיים באריס. מה לעשות שהם הפסיקו לצמוח באזור המטר שבעים וקצת (ניק: "אבא ציפה להרבה יותר, עד שהזכרנו לו שהוא 1.68"), וגם הכישרון שלהם לא הספיק ליותר מאשר חלק אחורי ברוטציה של הגילאים הצעירים (ליאו: "לפחות באחד על אחד אני תמיד מנצח אותו". ניק: "כשליאו אומר 'תמיד', הוא מתכוון פעם בחמש שנים").

כיום הם מסתפקים בכרטיסי מנוי ל'אלכסנדריו' (ניק: "ראית את הקטע המפורסם ההוא ביוטיוב? גם אנחנו שם, עם כל המשוגעים האחרים. הנמר-קמע למד שנתיים מתחתיי בתיכון"). ליאו בעסקי ביטוח, ניק עובד בבית מרקחת. שניהם בהחלט מתכוונים לצפות באליפות אירופה, אבל לא מאמינים בסיכויים של יוון (ניק: "אם הם יגיעו לארבע האחרונות, זה יהיה הישג ענק").

מאוחר יותר, כשהגעתי למחשב, מיהרתי לחפש קטע מייצג של גאליס. לתת עוד קצת כבוד גם לעילוי עצמו, וגם להורים שקראו על שמו לא אחד, אלא שני בנים.

הנה הקטע כאן. אף פעם לא יימאס לי לצפות בזה.

בטלוויזיה הראו את אליפות העולם בשחייה. אמרו שאין סיכוי שראיין לוכטה יהיה פעם כמו מייקל פלפס. בוקר טוב אליהו, באמת. אמרו גם שפלפס לא פסל אפשרות שיחזור לקראת המשחקים האולימפיים בריו. לא מאמין, אבל לכו תדעו. בחום של ארבעים מעלות, הכל אפשרי.

shaharhermelin@gmail.com