שלושה שחקנים בתולדות ה-NBA הגיעו לציון הדרך המרשים של 1,500 משחקי ליגה לפחות: רוברט פאריש (1,611), קארים עבדול ג'באר (1,560) וג'ון סטוקטון (1,504). שניים נוספים היו קרובים - קרל מאלון (1,476) וקווין וויליס (1,424) - אבל כידוע במחוזותינו: כמעט זה לא נחשב.

עיון ברשימה הרלוונטית, מעלה כי נכון לעתיד הנראה לעין - לשלושה שחקנים יש איזשהו סיכוי להצטרף לחבורה המכובדת הזו. קווין גארנט (1,323) ייאלץ בגילו המתקדם - 37 פלוס - לסחוב קצת יותר משתי עונות מלאות נוספות כדי לעשות זאת. לא פשוט, אבל אפשרי. ריי אלן (1,227), המבוגר בשנה מגארנט, יצטרך להתאמץ אפילו יותר, ולשרך את עצמותיו המקשישות משהו כמו שלוש עונות וחצי. גבולי ביותר עד מוטל בספק רב. בעל הסיכויים הטובים ביותר, לעניות דעתי הלא קובעת, הוא קובי בראיינט (1,239), אם רק לא יסבול מפציעות מסכנות קריירה נוספות.

עכשיו כך: נניח שאחד מהשלושה יעמוד במשימה. ממש לא חשוב מי מהם, אבל לצורך הדוגמה נאמר קווין גארנט. מה לדעתכם יקרה אם איזשהו עיתונאי אמריקאי יפרסם כי גארנט הוא השלישי המגיע ל-1,500 משחקי ליגה, תוך שהוא מתעלם מאחד משלושת האלילים האחרים שכבר עשו זאת. שוב, לא משנה מי מהם. נו, מה יקרה? מהומת אלוהים, נכון? כמובן, אבל הסיכויים שזה יקרה נמוכים יותר מרמת החיים בשכונות הקשות ביותר בדטרויט. ברוב המוחלט של המקרים אין אצל האמריקאים דבר כזה. סטטיסטיקות בכלל, וציוני דרך סטטיסטיים בפרט, הם דבר קדוש.

לפני מספר ימים, רשם עידו קוז'יקרו את הופעתו ה-150 במדי הנבחרת. בשלושה מקומות שונים בתקשורת (אולי היו יותר. לא בדקתי), ציינו שלושה כתבים שונים כי קוז'יקרו הוא בסך הכל השחקן הרביעי בתולדותינו המגיע למספר המכובד הנ"ל, כשלפניו עשו זאת (בסדר יורד של כמות ההופעות) רק דורון ג'מצ'י, יניב גרין ומיקי ברקוביץ'. שוב: רק לג'מצ'י, לגרין ולברקוביץ' יש לפחות 150 הופעות בנבחרת. כך כתבו כל השלושה, וטעו בגדול.

לבעז ינאי יש בדיוק 150 הופעות בנבחרת ישראל. אני יודע את זה כבר קרוב ל-30 שנה, מאז שפרש ממנה. אני זוכר זאת בבירור, כמו שאני זוכר שמספר הנקודות שקלע בנבחרת הוא 1,700. יכול להיות שקל לי לזכור, משום שמדובר בשני מספרים עגולים. יכול להיות, שזה בגלל שמדובר בשחקן שכילד הערצתי יותר מכל אחד אחר, מה שהוביל בין השאר גם לשינון כל פרט סטטיסטי חשוב לגביו. יכול להיות שזו סתם הנטייה שלי לזכור כל מיני דברים, ויכול להיות שכל התשובות נכונות.

הדבר החשוב היחיד הנובע מהפיסקה שלמעלה, היא שלפחות שלושה עיתונאים שונים פיספסו את העובדה הסטטיסטית המשמעותית הזו, לכל מי שלסטטיסטיקה יש משמעות בעיניו. השמות של אותם עיתונאים ממש לא חשובים כרגע. הכוונה כאן היא לא להשחיר את פניהם ספציפית, אלא לנצל את העניין כדי למחות באופן מסודר וקצת יותר נרחב, על מה שלמעשה קורה בתקשורת הספורט על בסיס יומיומי, כפי שניתן לראות גם כאן, בכדורסלע-האתר, דרך הפינה "לא יאה".

כשמישהו טועה במהלך שידור חי וישיר, זה טבעי. לא נעים, אבל טבעי. יש המון לחץ במהלך שידור שכזה, ולחץ, בדיוק כמו אצל שחקנים, מאמנים, שופטים וכל מי שקשור לספורט (ולא רק לספורט, כמובן), גורם לטעויות. הראו לי מישהו שטוען שמעולם לא טעה במהלך שידור חי, ואראה לכם אדם שלא כל כך מחובר למציאות.

אבל כשמדובר בידיעה כמו זו בה אנו עוסקים, שאני מרשה לעצמי להניח שנכתבה בניחותא, במשרד ממוזג או מול המחשב הביתי, בלי לחץ של שידור חי וכאשר לכותבת או לכותב יש מספיק זמן לבדוק את העובדות, להצליב מקורות מידע, לאמת ולעמת את הנתונים - טעות שכזו היא כבר סיפור אחר, תרתי משמע.

אין לי מושג איך היא קרתה במקרה שלפנינו. יכול להיות, שהמקור לטעות היה מידע שנכלל באיזושהי הודעה לעיתונות, או באמירה כלשהי של מי מהקשורים לנבחרת, שפשוט צוטטו ישירות על ידי כל השלושה. יכול להיות, שאחת או אחד מהעיתונאים היה הראשון לפרסם, תוך שהיא או הוא מתבססים על אני לא יודע מה, והשניים האחרים מיהרו אף הם להעלות את אותה אינפורמציה ממש, עקב הצורך לא להישאר מאחור במציאות הכל כך תחרותית עימה מתמודדים כל כלי התקשורת. לא העתיקו, חלילה, רק מיהרו לדאוג שגם אצלם תופיע אותה ידיעה.

אולי כך ואולי כך, ואולי בכלל אחרת. באמת שאין לי צל של מושג. בשורה התחתונה, זה קרה, כמו שזה קורה כל הזמן, ולפחות אותי הדבר מעצבן ברמות גבוהות. הפעם, אולי יותר מכרגיל עקב רגישותי לכל מה שקשור לגבת/יגור בכלל ולבוזי ינאי בפרט, אבל גם לגבי המון-המון מקרים אחרים.

אני משוכנע לחלוטין שרבים מהעיתונאים האלה עובדים קשה מאוד, במציאות לא פשוטה, כאמור, אבל לטעמי זה עדיין לא מצדיק חלק גדול ממה שקורה כאן. תאמרו קטנוניות? אולי במונחים ים תיכוניים. טעות כזו בתקשורת הספורט האמריקאית, היתה גוררת שיחה מאוד לא נעימה מצד הבוס, שלא בטוח שלא היתה האחרונה שאותו כתב היה שומע מאותו בוס. וכשזה מגיע לקיפוח של אושיה ברמתו של בוזי, זה כבר בלתי נסלח. לא פחות.

ואחרי שכל הדברים האלה נשפכו מהמקלדת תוך כדי כעס רב וקריזה קלה, או להפך, הגיע דרך כדורסלע-הפייסבוק עידכון מחן סלע, כי באתר הרשמי של הנבחרת רשומות לבוזי 133 הופעות לבד. למרות שהדברים נאמנים היו עליי לחלוטין, רציתי לראות בעצמי. אכן כי כן, זהו המספר הרשום שם, ויש סיכוי יותר מסביר שעליו התבססו אותם כתבים.

אבל, וזהו אבל גדול: עובדה היא ואין בלתה כי כל ספר, מדור ונתון שראיתי ושהתפרסמו בנושא זה ב-30 השנה האחרונות - דיברו על 150 הופעות ו-1700 נקודות בדיוק הרשומות לזכותו של בוזי. אין לי מושג ומושג אין לי מהיכן הגיע הנתון של 133 משחקים בלבד (לפחות על 1,700 הנקודות הם "מסכימים" איתי), אבל אם אכן יתברר שהמספר האמיתי קטן מ-150 הינו - הריני להתנצל פומבית ורשמית בפני הכתבים עליהם דיברתי, לרשום לעצמי "לא יאה" מכובד, ואף לעדכן קשות את המחברת "כל מה שבאמת חשוב לדעת על הקריירה של בעז ינאי", שהכנתי בכיתה ו', במסווה של מחברת גיאוגרפיה. פחות מ-150 הופעות? שלא נדע. אולי עוד יתברר שהאיש לא זכה עם גבת/יגור בגביע המדינה 1976, או לא הוליך את קלעי הנבחרת בגמר אליפות אירופה 1979.

אבל כל זה, רק אחרי שיתייצב ההיסטוריון המוסמך (או בוזי עצמו) ויוכיח באותות ובמופתים שכך הדבר ולא אחרת, כן? עד אז - 150 הוא המספר מבחינתי.

והנה האגדה והאיש עצמו מתראיין בענייני ליגה ב' בסוף הקטע הזה.

shaharhermelin@gmail.com