חום יולי-אוגוסט הוא לא זמן טוב מבחינתי לצפייה בכדורסל. סביר להניח שלא רק מבחינתי. אם היה מדובר במשחקים רשמיים, מילא. הייתי עושה מאמץ, או לפחות עושה את עצמי עושה מאמץ. השילוב בין העובדה שמדובר במשחקי הכנה משמימים עד משעממים, לבין קהות החושים הכללית האופיינת לעונה, הופך את העניין למיותר לחלוטין.

בעיקרון, התרחשו בחודשיים האחרונים שני אירועי ספורט שעניינו אותי. את אליפות העולם בשחייה החמצתי כמעט במלואה עקב שהות במדינה, ששמה לא יוזכר כאן. נאמר רק ששחייה מאוד מעניינת את האנשים שם, כל עוד היא באה אחרי בייסבול, פוטבול, גולף, כדורסל, הוקי קרח, מירוצי מכוניות, טניס, קריקט, אכילת נקניקיות, סטריפ-פוקר והענף-שאין-לנקוב-בשמו.

את אליפות העולם באתלטיקה, לעומת זאת, דווקא ראיתי חי וישיר ממוסקבה. היה לא רע, באמת שהיה לא רע. רמה בהחלט גבוהה, לא מעט מאבקים צמודים, פה ושם ניצחונות בלתי צפויים, פציעות ברגע הלא נכון וכן הלאה. נהניתי, כי אני מאוד אוהב אתלטיקה, גם אם חבריי טוענים שמאז שנות ה-70', התחרות האמיתית היא איזה כימאי יצליח לייצר חומרים ששום בדיקת מעבדה לא תגלה.

בקיצור, היתה אליפות ראויה ומעלה, אבל ספק בהשפעת הקיץ, ספק בגלל הפסיכוזה הכללית, מצאתי את עצמי על רקע השידורים ממוסקבה עוסק בשאלה אחרת: איך היו נראים דוכני המנצחים, לו כמה וכמה שחקני כדורסל בכלל, וכוכבי NBA בפרט, היו משתתפים באותה אליפות ממש.

התשובה, לעניות דעתי הבלתי קובעת, היא שלאתלטים יש הרבה מזל, ושכל מדליית זהב שהושגה באליפות, צריכה להירשם בדפי ההיסטוריה כשלצדה כוכבית. ניקח למשל את יוסיין בולט. ספרינטר חסר תקדים? בוודאי. אלוף גדול? ברור. אבל מה היה קורה לו היינו מציבים מולו את קובי בראיינט, ומניחים על קו הגמר טבעת אליפות שישית? קובי לוקח בהליכה, גם כשהוא עדיין סובל מהפציעה הנוכחית. לחילופין, אפשר היה להעלות את מטה וורלד פיס וסטיבן ג'קסון, ולספר להם שבקצה המסלול עומדים האוהדים ההם מדטרויט. כך או כך, חבל על הזמן של בולט.

הלאה. מירוצי שליחים, שקוף שהבעיה האמיתית של הנבחרות שם, במיוחד של האמריקאים, היא מסירת המקל מיד ליד. קבוצת המילואים בנבחרת בית הספר של הנסיכות עושה את זה טוב יותר. קחו, נאמר, את כריס פול, ראסל ווסטברוק, קיירי ארווינג וג'ון וול. אולי במהירות הם נופלים במשהו מהאתלטים, אבל יכולת המסירה תעשה את ההבדל.

קפיצה לגובה ולרוחק - נו באמת. אפילו לא הצחקתם את לברון, ווסטברוק, בלייק גריפין, אנדרה איגוודלה, דיאנדרה ג'ורדן, דוויין ווייד ודווייט הווארד, אם לציין רק כמה שמות. ולא נחזיר מפרישה את ד"ר ג'יי, מייקל ג'ורדן וספאד ווב, כן? חבל שכל כך הרבה אתלטים יפרשו מתסכול בגיל כל כך צעיר. קפיצה במוט זה קצת יותר בעייתי. לו מנוט בול היה חי, היה לנו לפחות מוט שקופץ. כרגע, ניאלץ להסתפק בטיישון פרינס, או להחזיר מפרישה את שון בראדלי.

הדיפת כדור ברזל - כאן אין צורך בכלל להטריד את בן וואלאס או מישהו מהדור הנוכחי. אפילו ממעמקי הפרישה, בינות להררי הצ'יזבורגרים ובלי להוריד את החליפה של TNT, צ'ארלס בארקלי ייהנה לעשות בית ספר לכולם. קארל מלון, צ'ארלס אוקלי, ריק מהורן, מייקל קייג' ישמחו לעזור, ואם כל זה לא יספיק, נביא את שאק. מרתון וריצות ארוכות בכלל - נחמדים החברים מאפריקה. באמת שנחמדים, אבל נראה אותם שורדים משחק של שתיים-שלוש הארכות בין, נאמר, אינדיאנה לקליפרס. חדרי המיון בכוננות.

בקיצור, הבנו את הפרינציפ. נחכה בציפייה שמישהו ירים את הכפפה ויארגן אירוע שכזה להוכחת טענותיי, או שיתחיל ספטמבר ונתפנה לכדורסל אמיתי. מה שיבוא קודם.

shaharhermelin@gmail.com