מוזר. בחוץ אוגוסט המאוס ממשיך למרר את חייו של כל מי שלא אוהב אותו, אבל בפנים ריק. דלתות החדרים פתוחות ואין מאחוריהן אדם, אין גם מי שינעל אותן מבפנים בעקשנות ראויה לציון. אין פרצופים מעוכים משינה בשתיים בצהריים, וכפכפים נגררים על הרצפות. המחשב פנוי סוף-סוף ומיקמק אינו מככב על המסכים, יען הסטאר נמצא בבית הספר (החל כתה א' היום, הזמן פה טס).

ועכשיו, כשכל התנאים כשרים לשיבה לחיים שהיו לי לפני החופש הגדול, אני לא זוכר איך מתפקדים. מה עושים כשהבית ריק?

אולי מתחילים באייטמון בכורה, נניח.

ברם, על מה?

על סוסון יאור נשכח? אוגוסט עכשיו. זמן לרביצה.

על תותחן שטרם הוכנס אל החיל? אוגוסט עכשיו. זמן לעצלות.

אולי שיר אחד ביום, שלא נכתב כאן כבר חודשים?

על נבחרת ישראל שנדדה עד לאילת ("בכל פעם שאני מגיע לאילת יש לי חיוך על הפנים", אמר השבוע אריק שיבק וכנראה שאנחנו כל כך שונים, כי אני מוכן להגיע לאילת רק בדצמבר-ינואר וגם זה אחת לחמש שנים).

ולא הגיע הזמן להחליף את גיל אמיתי ב'זה א-ב של כדורסלע'? ודאי שהגיע.

רק שנדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שיש כאן מסביב state of shock, ומעבר לזה די ברור שמייקל ג'קסון, מיק ג'אגר ופרדי מרקיורי ידעו לספר על זה ולשיר את זה הרבה יותר טוב. ואין ספק, הדרך חזרה מתחילה בצעד אחד קטן, איזשהו זמריר כזה או אחר לרווחת העם והנאת הנפש.

הנה זה כאן.