לפני כמה ימים, בישרה שורה קצרה בעיתון שנבחרת הנערות של ישראל הובסה על ידי פינלנד 71-41 במסגרת אליפות אירופה. זה כל מה שנכתב. בלי פירוט, בלי הסברים, בלי שום דבר, כנהוג במחוזותינו ככל שהדברים נוגעים לכיסוי התקשורתי של הנבחרות הצעירות, במיוחד, מה לעשות, הנערות והקדטיות.

כהרגלי, לא התכוונתי להקדיש אף לא שנייה אחת מיותרת לנושא, אלא להמשיך לשאר ענייני היום הבוערים, וכך אף עשיתי. אלא שמחשבה אחת המשיכה בכל זאת להעסיק אותי חזור והעסק, עד שחרגתי ממנהגי והחלטתי להעניק לה תשומת לב בלתי מתוכננת בעליל: איך יכול להיות שאנחנו חוטפים 30 הפרש מפינלנד. 30 הפרש? מפינלנד?

גם מייק קרטר משפשף את העיניים: איך הפסדנו לפינלנד ב-30 הפרש, איך הפסדנו?

שיהיה ברור, אין בי ולו שמץ של זלזול כלפי פינלנד. לא רק בגלל שגם הנבחרת הבוגרת שלהם ניצחה בעבר הקרוב את זו שלנו, אלא בעיקר משום שלמרות שמספר תושביה קטן בכ-40 אחוז מישראל, מדובר במעצמת ספורט של ממש. הנה, הלכתי ובדקתי: לעומת שבע המדליות האולימפיות של ישראל, מהן אחת מזהב, סופרים הפינים לא פחות מ-302 מדליות, כולל 101 מוזהבות. מקום 14 בדירוג העולמי הכללי. וזה רק במשחקי הקיץ, כן? אם מכניסים לעניין גם את אולימפיאדות החורף, נוספות להם 156 מדליות, מהן 41 מזהב (מקום תשיעי בכל הזמנים). ישראל, אם זה מעניין מישהו, זכתה עד היום באולימפיאדות החורף בגמ"ג - גורנישט מיט גורנישט.

חזרה לתבוסה באליפות אירופה לנערות. באתר "ספסל" המצוין, הצלחתי למצוא דיווח נרחב על המשחק. מסתבר, שנערותינו היו פחות או יותר בתמונה עד תום הרבע השלישי, אותו סיימו בפיגור של 11 נקודות, ורק ברבע האחרון באה התפרקות מוחלטת, שהתבטאה בריצת 19-0 של פינלנד ובתוצאה הסופית.

או, עכשיו אנחנו יודעים. יכול לקרות לכל אחד? כמובן שיכול. קרה, קורה ויקרה. ועדיין, המשכתי לתהות ביני לביני, איך פעם אחר פעם זה קורה לנו - מדינה בה הכדורסל הוא הספורט הקבוצתי המצליח בכל הזמנים, ואחד מהשניים-שלושה המועדפים על הדור הצעיר ואולי בכלל - מול מדינות בהן הוא פחות אהוד ומשוחק בצורה משמעותית.

"התרעתי בפני כולם שהנערות לא משהו, הנערות, אבל אף אחד לא מקשיב לי פה. בחו"כ!"

התקשרתי לידידי ד', שהצפין בשעתו לפינלנד בעקבות אהבת חייו, ונשאר שם קרוב לעשרים שנה. "תגיד", שאלתי, "איפה עומד שם הכדורסל יחסית לענפים אחרים"? "הכדורסל?", גיחך ד', "בוא נראה: הכי פופולרי, אני מניח, הוא ההוקי קרח. אחריו באים - לאו דווקא בסדר המדויק - מרוצי מכוניות, אתלטיקה, סקי וכל מקצועות ספורט החורף, מרוצי כרכרות, 'באנדי' - שדומה מאוד להוקי קרח אבל משוחק עם כדור קטן במקום דיסקית, ומה שאתה נוהג לכנות הענף-שאין-לנקוב-בשמו. מה שנחשב לספורט הלאומי שלהם, אגב, הוא בכלל וריאציה על בייסבול, שגם הוא מאוד פופולרי. אחרי כל אלה, או לפחות רובם המוחלט, יבוא הכדורסל".

"אז איך?", שאלתי, "איך אתה מסביר את זה שמדינה כל כך קטנה, שאזרחיה מתפזרים בין כל כך הרבה ענפי ספורט ושהכדורסל בה רחוק מלהיות בראש סדרי העדיפויות של העם, עדיין מצליחה להגיע להישגים לא פחותים משלנו, ובמקרים לא מעטים אף טובים משלנו"? "מאוד פשוט", אמר ד', "הם עובדים. לא חשוב באיזה ענף, לא חשוב באיזו שכבת גיל. המערכת - מהעומדים בראש משרד הספורט ועד אחרון עובדי הניקיון באולם הקטן ביותר - עובדת.

"יש סדר, יש טיפול בכל מה שצריך לטפל, יש מי שדואג שלכל המאמנים תהיה הכשרה מתאימה, שבכל מקום יהיו מקסימום תנאים, שמוכשרים ובעלי הפוטנציאל הגבוה יותר יקבלו את מה שצריך כדי להמשיך ולהתקדם, וכן הלאה וכן הלאה. עובדים. כל הזמן עובדים. מגיל אפס. בשיא הרצינות ובמקסימום השקעה. אה, ויש עוד דבר חשוב: מינימום התערבות של הורים, אחים, ובני דודים מדרגה שלישית של הגיס של הסבתא החורגת. התקדמות ברבה יותר בזכות כישורים, והרבה פחות בגלל קשרים.

בוב מורס האגדי. נראה כמו פיני, אבל בזה מסתכם העניין

"כמובן שבפינלנד החיים 'קצת' יותר שלווים מאשר בישראל, ואפשר להקדיש משאבים נכבדים לספורט. גם על גנטיקה אין לפינים יותר מדי מה להתלונן בתחום הזה וכו' וכו', אבל לטעמי זה הרבה מעבר לזה. כשמשלבים מקצוענות, מחויבות, תנאים, מסורת וגאווה לאומית - באיזה סדר שאתה רוצה - בסופו של דבר יבואו גם הישגים. עובדה".

כה אמר ד', ולא נותר אלא להוסיף: גיים, סט, מאץ'. תרתי משמע. לפחות הפעם במקרה של נבחרת הנערות, אם כי סביר להניח שגם בעתיד.

shaharhermelin@gmail.com