אלפי מלים נזעמות ו"מי שברך" בשלל צורות וגוונים הומטרו בימים האחרונים על ראשיהם של שחקני נבחרת ישראל ומאמניה. זאת, כמובן, בעקבות שלושת ההפסדים הרצופים בפתיחת היורובאסקט, ולדברי הכותבים והאומרים - לא רק בגלל ההפסדים עצמם, כמו איך שנראתה 'נבחרת גיבורי העל' במהלכם. "בושה", "ביזיון", "שערורייה" וחברותיהן כיכבו ברוב המוחלט של הביקורות, אבל יחד איתן דיברו כמעט כולם גם על אכזבה.
וזו נקודה שלטעמי שווה להתעכב עליה לרגע, משום שהיא משליכה על חלק גדול מהשאר. אכזבה? לא בטוח בכלל. בעצם - ככל שאני חושב על זה - אני די בטוח שאין בהופעת הנבחרת שום דבר מאכזב.
ולפני שאתם שולחים אותי לפסיכיאטר הקרוב למקום מגוריי, או קוראים לי לשים לב שאני לוקח את הכדורים הכחולים ולא את האדומים, אתם מוזמנים לבדוק יחד איתי כיצד מגדיר מילון עברי-עברי מצוי את המושג: "אכזבה - התבדות תקוות, התנפצות אשליות, מפח נפש, ייאוש, תסכול". מפח נפש ותסכול - זה ברור. ייאוש? אולי קצת סחיף. אבל שימו לב ושימו לב טוב - כפי שנהג לומר סמל המחלקה שלי בטירונות - התבדות תקוות והתנפצות אשליות.
ונשאלת השאלה: עם היד על הלב, למה באמת ציפינו לפני פתיחת האליפות, ועל מה בדיוק התבססו הציפיות והתקוות שלנו, למי שהיו כאלו? עזבו רגע את הרגשות הפטריוטיים, ואת התמיכה האוטומטית בנבחרת באשר תלך. הלא אנחנו רואים את המראות ושומעים את הקולות כבר יותר מיום-יומיים, חודש-חודשיים ואפילו שנה-שנתיים. מבחינה ריאלית, בניתוח מקצועי קר, או לפחות פושר, מה כבר חשבנו שיקרה?
שלפתע פתאום יופיע מאי שם מנהיג - לא אחד שברזומה שלו כתוב NBA ו/או יורוליג. מנהיג אמיתי, אחד שזה אצלו בדם ושעושה זאת למחייתו על בסיס קבוע - ויסחוף אחריו את שאר השחקנים באש ובמים, במיוחד באש?
באותו עניין, שיש לנו גו-טו-גאי אמיתי? כזה שייקח את הכדור במאני-טיים, ובמקרים רבים גם יעשה מה שצריך? ולחילופין, שמי שכל חייו משחק מחבואים ברגעי האמת פתאום ידרוש את הכדור בכוח?
שכאשר שום דבר אחר לא הולך בהתקפה - שמי שיציל אותנו הם שחקנים, שאנחנו יודעים בוודאות שהקליעה שלהם מבחוץ יציבה בערך כמו המצב בסוריה בשנתיים האחרונות?
שכל שחקן שמקבל כדור, במיוחד הגארדים, לא יקפיץ 41 פעם לפני שיואיל לשחרר אותו מהיד?
ולאור הסעיף הקודם, שנצליח להשלים יותר ממתפרצת אחת במשחק, במקרה הטוב?
שמי שרגיל כל השנה לאבד כדורים בצורה הכי מטריפה את הדעת, גם מול קבוצות הרבה פחות טובות, לא יעשה זאת ברגעים קריטיים מול אוקראינה, למשל?
ששחקנים שכבר שנים הכדורים בורחים להם מהידיים בתוך הצבע, ו/או חוטפים גגות תחת כל סל רענן, יצליחו פתאום להוציא את המקסימום מכל מסירה שתלך לכיוונם?
ומה עם ההגנה? באמת ובתמים האמנתם ששחקנים שלאורך כל השנה רגילים לתפקד על תקן כוונות, או סתם להשקיף בעניין על כל מי שעובר לידם בדרך לסל, יהפכו פתאום לשילוב של לו סילבר, נדב הנפלד, מוטי דניאל וליאור ארדיטי?
שבניגוד למה שראינו מהם עד היום לאורך הקדנציה, יצליח פתאום צוות המאמנים להטריף את השחקנים עד כדי כך, שאם לא שום דבר אחר - לפחות יילחמו, ירביצו, ישרטו ויכרסמו כל דבר שזז בסביבתם? ששחקנים שניתן לספור על כף יד אחת את הפעמים בהם ראיתם אותם נופלים על הרצפה באיזשהו משחק, יהפכו פתאום לאוסף קמיקזות ויאכלו את הפרקט בלובליאנה?
שמי שבאופן קבוע נוהג להראות לנו כמה הוא לא מרוצה, אם לדעתו לא משתפים אותו מספיק או "סתם" מחליפים אותו - לא יעשה זאת גם הפעם בשידור חי וישיר במקום לעודד עם כל הלב את מי שכן נמצא על המגרש?
שנבחרת, שכבר מי יודע כמה זמן עושה במכנסיים ברוב המקרים בהם המשחק הולך צמוד עד הסוף, תהפוך בבת אחת לווינרית?
אני מתנצל מראש בפני מי השחקנים, שאחד או יותר מהסעיפים לא חל עליהם (בראש ובראשונה עידו קוז'יקרו), אבל בגדול - התשובות לכל השאלות למעלה היו די ברורות מלכתחילה, וזה לא בגלל שאני כזה גאון. אני ממש לא. זה פשוט מה שיש לנו, וזה לא מהיום.
לא שהשחקנים רצו להפסיד, חלילה, או לא ניסו לנצח עם כל מה שהיה להם. הבעיה היא שמה שהיה להם, לפחות ברוב המקרים והסעיפים, הוא מה שראינו עד עכשיו במשחקי ההכנה, וכמובן בשלושת הימים הראשונים של האליפות. ואגב, לא היו עוזרים גל מקל, וגם לא עוד מאה אימוני קליעה באולם המשחק (קראתי באיזשהו מקום, שמישהו בנבחרת אמר שדייויד בלו חסר. אני מסכים לחלוטין. גם מיקי, ג'מצ'י, הנפלד, בארי, ינאי, לייבוביץ', קטש, מרזל, עדי גורדון, טפירו, דניאל, שטיינהאור, תני כהן-מינץ, טל ברודי ועוד כמה היו חסרים לי).
כולם בנבחרת ובתקשורת מדברים עכשיו על כך, שבסך הכל עדיין יש סיכוי ריאלי לעלות לשלב הבא עם שני ניצחונות מול בלגיה וגרמניה. הלוואי, למרות שבאופן אישי קשה לי להאמין. אם אכן כך יקרה, לעניות דעתי הלא קובעת זו תהיה הצלחה מסחררת, בגלל התשובות לכל השאלות כאן למעלה. ואם לא, זה יסתכם מבחינתי בתחושת באסה כללית, ובמחשבות נוגות לאן התדרדר הכדורסל שלנו. באסה ומחשבות נוגות, אבל לא אכזבה. זה פשוט מה יש.
shaharhermelin@gmail.com
