חזרתי לראות כדורסל בטלוויזיה באדיקות. אחרי תקופה לא קצרה, בין השאר בגלל הפגרה אבל לא רק, ממש ישבתי לראות משחקים מהתחלה ועד הסוף. בדריכות. בציפייה. בלי לפהק או להיות טרוד בענייני דיומא .זה קורה פחות ופחות משלל סיבות כאמור, מיני אילוצים כאלה ואחרים, אבל היה כיף להתחבר מחדש. אפילו לנוכח ההפסדים.

כצופה מהצד היו הרבה דברים שהפריעו לי במשחקים של הנבחרת, אבל אם לשלוף דבר אחד שמרגיז באמת הוא לא קשור לכדורסל עצמו אלא למעטפת.

אמנם לא מתאים שאני, כמי שמשדר משחקים ומתארח באולפן בעצמו, אתייחס ישירות לשידורי האליפות ודיוני האולפן בערוץ הספורט. אבל (תמיד מגיע אבל), כאן זה כדורסלע-האתר. ישות עצמאית בת שבע שנים, אלף נשמות ומי יודע כמה אייטמונים, הנשענת על מוטו מופתי שעיקרו נוחות, נוחיות ונינוחות. ובאמת, חסרת אינטרסים לחלוטין. אי ירוק בים. וכל צרה שתהיה לי בעולם האמיתי שמחוץ לכתליו הווירטואליים – נו, אז תהיה. כבר היו ועוד יהיו. לא מתרגש יותר מדי.

מאמן אחד אמר לי פעם שהאתר הזה הוא אתר של דן שמיר ושרון דרוקר. נו, אני שואל אתכם. אם זה המצב, אז באמת שאני יכול לכתוב כל מה שאני רוצה בלי לחשוב פעמיים, בלאו הכי יגידו שמישהו החזיק לי את האצבע בזמן ההקלדה.

מצד שני, הראש אצלי עובד יותר מדי ולכן לא ייכתבו כאן דברים בלי לחשוב פעמיים, בטח לא בתחום התקשורת הרגיש בלאו הכי, ומתוקף השתייכותי אליו, עדיין, איכשהו, גם אחרי 25 שנים בתחום.

אז ככה: היה משהו מאוד מעיק בצפייה בשידורי הטלוויזיה של משחקי הנבחרת, ואני לא מדבר על היכולת החלשה על המגרש. המון טרוניות, קיטורים, תיקונים, הערות, גערות, נזיפות. הטונים גבוהים מדי, אין אורך רוח. לא אוהב את המלה התבהמות, אבל גם הריח שלה הסתובב באוויר בשלבים מסוימים.

התחושה שמתקבלת היא שצוות השידור במגרש ובאולפן שוחה טוב יותר במשחק רע של ישראל מאשר במשחק טוב שלה.

לפעמים יש אווירה של יהירות, לפעמים של בוטות. לפעמים אווירה של זלזול. ולפעמים העסק כולו משעשע, זה נכון. בדיחה אחת מרימה את כל העסק ולו לדקה, חייכתי לעצמי לא פעם, אבל סמכו על נבחרת ישראל שתצניח את המורל שוב.

אני שונא שאומרים את זה, אבל זו אולי דוגמה טובה לטענות שמופנות לתקשורת בנוסח 'למה אתם תמיד מתמקדים ברע ולא בטוב'?. עד שהפכתי לאדיש לנוכח הטענות האלו, ניסיתי במשך שנים לעמוד להגנתה של התקשורת ולהסביר, או להראות את הטוב, המקצועי, הענייני שנעלמים בים ה"לפטר מיד ולזרוק את כולם" שתפס כאן חזק בשנים האחרונות. חזק מדי.

הוולגריות, חוסר הנימוס, ריח הדם שעולה בנחיריים ומטריף את החושים, ולפעמים גם הוראות העורך באוזנייה. זו כנראה תקופה כזו. האנשים השתנו וגם הפקודות. אלו שמנסים להיאחז בכוח בעבר הקצת יותר נאיבי ומתמקדים במקצועיות נטו ובמינימום מבוכות נגררים לא פעם אחריהם. פתאום אתה מרגיש לא מספיק חד או טוב או יעיל, אם אתה לא מרביץ איזה "ביזיון" אחד, או "בושה" אחת בדבריך. אם אתה לא נובח, אתה לא קיים.

אז אוקיי, פה ושם נפלטת גם ממני נביחה חלושה. וידוי קל: לא אוהב את זה, גם לא את עצמי כשזה קורה. למען האמת, אני לא מאמין לעצמי כשאני אומר את זה. זו התבטלות בפני הזרם.

ההתפלספות הזו נעלמת לגמרי כשאני יוצא מעצמי ומביט על הסביבה. הגימיק של קופמן הפך למרכז ההצגה. בתוך תוכו הוא דוב חביב ומתוק, לפחות היה פעם, אבל לפני שהוא מחליט עבור שיבק שלא יאמן את הנבחרת וישמש במקביל כראש האגף המקצועי באיגוד (ואני חושב כמותו, אגב), אולי שיחליט מה הוא בעצמו: האם הוא פרשן כדוריד? כדורסל? כדורביפ? אולי ג'ודו בכלל? עיתונאי חוקר? עיתונאי צועק? כל התשובות נכונות? אם ככה וזה בסדר ומקובל על כולם, כנראה שהסיטואציה של שיבק לא כל כך גרועה.

נכנסתי לשמות ופתאום זה עסיסי, אבל זו גם טעות, כמובן. מאמין שהעור של קופמן ספג הכל, והוא יספוג גם את הליטוף הקליל שלי. האחרים יישארו מחוץ לאייטמון הזה, אבל הרוח הכללית תישאר כאן סביב כל מלה.

היה רע לתפארת על המגרש, היה רע לעיתים קרובות מדי גם מחוץ לו. וטוב שנגמר.