ביום שישי שוב הלכתי לשחק כדורסל. לא קבעתי עם אף אחד, לא היה לי מושג אם המגרש יהיה פנוי בכלל, או ששוב הוא יסבול מהשתלטות עוינת של אנשי הענף-שאין-לנקוב-בשמו, בקיצור - לקחתי את הכדור והלכתי. יהיה מה שיהיה. מקסימום אחזור בבושת פנים כלעומת שבאתי. אם לנבחרת ישראל מותר, אז גם לי.

בדרך, ניסיתי לעשות מעשה פיסטול פיט מארביץ'. בזמנו, סיפר האקדח והאיש כי כדי לשפר את יכולת הכדרור שלו, בכל פעם שאביו היה מסיע אותו לבית הספר, הוא (פיט) היה מוציא את היד מהחלון, ומנסה לכל אורך הדרך להקפיץ ללא הפסקה ומבלי שהכדור יברח לו מהיד. אני הסתפקתי בניסיונות לכדרר לאורך גדרות האבן של כמה מהבתים ברחוב. אחרי הפעם השלישית שהכדור סירב פקודה, ואחרי שראיתי את הגולדן רטריבר של אחד השכנים נקרע מצחוק על המדרכה, החלטתי לוותר.

המגרש עצמו היה תפוס חלקית בלבד. חבורה של כמה בני 18-17 שיחקה כדורסל על חצי מגרש, והשאירה לי סל שלם על מנת להמשיך במבצע גירוד החלודה, שהצטברה בידיים במשך אי אלו שנים נטולות משחק פעיל. אגב, זו תהיה הפרזה פראית לומר שהחבר'ה בצדו השני של המגרש שיחקו כדורסל. למרות מאמצים כנים, התקשיתי למצוא ולו פעולה אחת שלהם, שלא היתה בבחינת עלבון צורב לענף. גם השאלה "איך יכול להיות, שלמרות שאף אחד מהם לא עובר את ה-1.75 מ' - אין לאף אחד מהם משהו שאולי, בטעות, יזכיר קליעת ניתור?" נותרה פתוחה לגמרי.

אז עזבתי אותם והתרכזתי בעצמי. זרקתי, רצתי, השתדלתי לשחזר קצת מובים מימיי ה"גדולים", בקיצור - שום דבר מיוחד. הכל שגרתי. כמו בכל פעם על המגרש, נהניתי לגלות איך הרגש חוזר אחרי כמה דקות, ואיך יותר ויותר כדורים מגיעים לאן שאני רוצה להגיע, במקום לברזייה שבצדה השני של החצר.

אחרי משהו כמו 45 דקות בשמש הקופחת של גבעתיים (סתיו, עאלק), קיבלתי שתי החלטות חשובות. אחת, הגיע הזמן לחזור הביתה. שתיים, לא חוזרים הביתה לפני שקולעים שלשה.

מכירים את זה, נכון? "לפרוש בשיא", "לסיים בהרגשה טובה", או כל משפט דבילי אחר שאנשים אומרים לעצמם בשלב הזה של הפעילות. כאילו שגורלם לאותו יום, ואולי בכלל, ייקבע על פי הפעולה האחרונה שיבצעו על המגרש השכונתי. כולנו מכירים את זה, כולנו יודעים שמדובר בשטות מוחלטת, ועדיין - כולנו נחזור הביתה אך ורק אחרי שנקלע שלשה, או זריקת עונשין, או מחצי מגרש, או מה שזה לא יהיה.

התחלתי מהאמצע. הכי קל מהאמצע. טוב, אולי לא לקלוע, אבל לפגוע משם בקרש, מסתבר, זו לא ממש בעיה.

עברתי לחצי פינה מצד שמאל, רק כדי לגלות שהטבעת נוטה בבירור לכיוון החצי פינה הנגדית.

עברתי לחצי פינה הנגדית. שמש בעיניים. לא רואה בכלל את הטבעת. מצד אחד, נכון שלא חסרים בעולמנו שחקנים, שלא צריכים לראות את הטבעת בשביל לקלוע. נגיד חואן קרלוס נבארו. מצד שני, אם הייתי נבארו, הייתי יושב מול הטלוויזיה ומתחרפן מזה שהנבחרת שלי לא מסוגלת לעשות סל מול אזורית, לא מסכן את שלום השכנים בצפון מערב גבעתיים.

פינה ימנית, זו הקרויה על שמו של מ"ם-יו"ד-קו"ף-יו"ד. נאדה.

פינה שמאלית, זו שבקרוב תיקרא על שמה של הקריזה המתקדמת בה אני מצוי. כלום ושום דבר.

שוב לאמצע, שוב לצד ימין (שיט, שכחתי את השמש), שוב לשמאל. לא עוזר. כל שביב היגיון שנותר בתאים האפורים (העשרה שעדיין מתפקדים. חלקית) משדר לי לרדת מהשטויות של עצמי וללכת הביתה. את אותם הדברים בדיוק, אומרות לי עיניהם של כמה בני עשר, שבדיוק הגיעו ומחכים שאפנה מהמגרש את גווייתי הגריאטרית כדי שיוכלו לשחק ביפ. היו מתים. לא זז מכאן עד שהכדור הבן-אלף נכנס לטבעת, ומהצד הנכון.

בסוף זה נכנס. פוקס של החיים. עם הקרש פלוס שלוש קפיצות על הטבעת. מה זה חשוב. פרשתי בשיא וסיימתי בהרגשה טובה, לפחות עד שפניתי לכיוון היציאה ונתקלתי בחיוך של הגולדן רטריבר של השכן.

shaharhermelin@gmail.com