לפני מספר ימים, תוך כדי חיפוש נואש אחרי משהו ראוי למאכל אדם בערוצי הטלוויזיה, נפלתי על תחילתו של השידור החוזר מספר 7,183 של "טיסה נעימה" ("Airplane" במקור) - פארודיה פסיכית משנת 1980 על סרטי אסונות התעופה, שהציפו את העולם כמה שנים קודם לכן. הסרט, שנחשב לשוס רציני בזמנו, ייזכר לעד גם בזכות הופעה בלתי נשכחת של לא אחר מאשר קארים עבדול ג'באר האגדי, המשחק שם את עצמו במסווה של טייס משנה.

פעם

מאחר שעברו לא מעט שנים מאז שצפיתי בו בפעם האחרונה, ומאחר שזכרתי היטב כמה הוא הצחיק אותי בעבר, החלטתי לתת לו צ'אנס. עברו חמש דקות מתחילת הסרט, עשר, עשרים, שלושים, ממוצע של שמונה פאנצ'ים בדקה, וחוץ מכמה חיוכים קצרצרים פה ושם - וריספקט גדול לקארים שמפגין בסרט המון הומור עצמי - כלום ושום דבר. מה שפעם נחשב לפצצת צחוק נראה כיום סתם אינפנטילי.

היה

מיד נזכרתי בקטע יפה, שכתב פעם עפר שלח. הוא סיפר שם איך נקלע פעם לשידור חוזר של משחק ביפ, שהיה זכור לו במיוחד בזכות הצלה שביצע אחד השוערים, ושכילד נראתה לו כאחת הגדולות בהיסטוריה, אם לא הגדולה שבהן. ככל שהתקרב הרגע בו התרחשה אותה הצלה, המשיך וסיפר שלח, גבר בו החשש שאולי, כמה עשרות שנים אחרי, יתברר לו שהיא בכלל לא היתה כל כך מדהימה ופנומנלית, והמיתוס הגדול יתנפץ. למזלו, ממש לפני הדקה הגורלית התעורר בנו מהשינה ורצה משהו, ועד שהלך לחדר הילדים, סידר את העניינים וחזר לטלוויזיה - חלף עבר הרגע הקריטי, והמיתוס נותר מבחינתו על כנו. "תודה, ילד", הוא סיכם את הקטע.

פה

על פניו, מדובר בתופעה מוכרת וכלל עולמית. ככל שחולפות השנים, חלים שינויים, לפעמים שינויים משמעותיים, באופן בו אנו רואים כל מיני דברים. מה שהיה גדול אולי כבר לא כל כך גדול, מה שהיה מרשים אולי הרבה פחות מרשים וכן הלאה. אז למה בכל זאת אני מלאה אתכם בכל המלל הזה? כי בשנים האחרונות שמתי לב, שלפחות בכל מה שקשור לכדורסל ישראלי, אצלי העסק עובד הפוך: על רקע מה שקורה היום, המשחקים של אז נראים לי משנה לשנה טובים ומהנים יותר.

מעניין

באמת שאין כאן פוזה של "לקחתי על עצמי את נישת המכור לנוסטלגיה בכדורסלע-האתר, ולכן אשאר נאמן לה בכל מחיר". מדובר באמת פשוטה מבחינתי: קטעי הכדורסל הישראלי מלפני 30-20 שנה, הזמינים היום בכל יוטיוב הקרוב למקום מגוריכם (ולמי שמנוי - גם בחמש פלוס גולד), גורמים לי הרבה יותר הנאה מאשר כל משחק בליגת קזינו.

לא מעניין אותי שהמציאות בכל רחבי אירופה השתנתה עקב חוק בוסמן, חוקי המיסוי, חוק מרפי או חוק הכלים השלובים. גם לא משנה לי שהמתאזרחים אינם המצאה ייחודית לישראל (אם כי, יש לנו לא מעט מניות במחקר ובפיתוח של המוצר הסופי. ד"ש מאלישע בן אברהם ומההמונים שבאו בעקבותיו). לי חשובה רק השורה התחתונה, ונכון להיום - השורה הזו נמצאת אי שם בדרך אל קרקעית התהום.

אומר

קשה עד בלתי אפשרי מבחינתי למצוא עניין בליגה, שלרוב המוחלט של הקבוצות בה יש מקסימום שניים-שלושה ישראלים משמעותיים, אם בכלל. אין לי את היכולת להתרגש מליגה, בה רוב הקבוצות מחליפות מדי שנה 80-70 אחוז מהסגל, לרבות אין ספור משחקי "כיסאות מוסיקליים", הן של הישראלים והן של הזרים. גם העיקרון של "איך-נהפוך-את-שיטת-הפלייאוף-להזויה-ופתטית-ככל-האפשר-במקום-לקיים-סדרות-נורמליות-וזהו", עליו מקפידה מנהלת הליגה, לא תורם לעניין. ועוד לא אמרנו כלום על גביע המדינה ועל איגוד הכדורסל. גם לא נאמר הפעם. יש גבול.

סר

כן, אני יודע: המתאזרחים והבוסמנים לא נולדו אתמול, ובאופן כללי גם בימי קדם לא הכל היה מושלם. נכון, אבל לפחות עד שלב מסוים - היו הרבה פחות מהם, ברוב הקבוצות היו ישראלים דומיננטיים שקיבלו דקות משמעותיות, היתה המשכיות, היתה הזדהות טוטאלית של האוהדים עם השחקנים, היו מה שאוהבים לכנות 'סמלים', היתה מחויבות הרבה יותר גדולה לקבוצה ובאופן כללי - היה הרבה יותר כיף. לפחות מבחינתי.

ש.

אני מצדיע לאוהדים המסורים של כל הקבוצות, בלי יוצאת מן הכלל, שממשיכים לפקוד את היציעים עונה אחרי עונה, ושום דבר לא מייאש אותם. לא מי שלובש את מדי הקבוצה, לא מי שעומד על הקווים ולא אף סיבה אחרת. באמת, בלי שום ציניות. כל הכבוד להם. כנראה שזו באמת אהבה שאינה תלויה בדבר. שיהיה להם ולקבוצותיהם בהצלחה, אבל צר לי לדווח לעם שחלקי כבר מזמן לא עם אלה.

מתוך אהבה בסיסית עמוקה לענף, אמשיך מן הסתם להציץ פה ושם בשידורים, לעקוב בתקשורת אחרי התוצאות הסופיות, ובאופן כללי לנסות להישאר בתמונה. התרגשות? הנאה אמיתית מכדורסל ישראלי? כנראה שרק ביוטיוב.

הרמלין

shaharhermelin@gmail.com