חיוך עלה בי הבוקר. לא של הנאה, אולי של מרירות קלה או סתם אכזבה. תחושה של היינו שם, עשינו את זה. באנגלית זה נשמע יותר טוב.

ולהסברים:

מדי שנה, אולי שנתיים, מגיע בעל בית כזה או אחר ומחליט לבצע מתיחת פנים למדורי הספורט. יושבים היושבים, אומרים האומרים וטוענים הטוענים: למה שלא נעשה משהו חדש, מיוחד, אחר.

ואז הם חוזרים על דברים שעשו לפני חמש עשרה שנה.

כמו למשל שם חדש לטור המרכזי של האריה השואג בעיתון שהיתה לו פעם מדינה, שנקרא כעת "עם הבאזר". מעניין מאיפה השם הזה זכור לי. ולא אתפלא אם לפניי, במקום אחר, רץ עם זה מישהו במשך שנים כשם לטור או פינה של עצמו.

חומרים ממוחזרים, רעיונות שכבר מוצו.

פעם אפשר היה גם לכתוב. פשוט לכתוב. אנשים היו נקבעים על פי יכולתם לכתוב ולהביא לביטוי את הידע שלהם הן בכתיבה והן בכדורסל. משוררים רבי הוד כמו איציק ברתנא ומשה שמאי זכורים לי עד היום, כאנשים שידעו לכתוב סיקור משחק והיה כיף גדול לקרוא כל משפט שלהם.

עכשיו מסקרים משחקים ב-100 מלה והמשחק המרכזי מקבל הבלטה יחסית. הבוקסות, שפעם היו מקצועיות ומלאות ועמוסות מידע, הצטמצמו עוד יותר. "ישראל היום" עשה מזה מקצוע עם בוקסות שדופות להחריד, ברמה שלא האמנתי שיופיעו אי פעם בעיתונים. מבט על טבלאות הסטטיסטיקה שמופיעות היום בעיתון הגדול מראה, שהעלימו לחלוטין את אחוזי הקליעה מכל הטווחים. יפה שאתם מספרים לי שאפיק נסים קלע 20, אבל זה היה ב-8 מ-10 לשתיים ועוד 2 מ-3 מהעונשין, או ב-4 מ-12 לשתיים, 2 מ-9 לשלוש ו-6 מ-6 מהעונשין?

אין גם אחוזים קבוצתיים, אגב.

אפיק-ראפיק-שאפיק-תאופיק. כמה מכמה הוא הרביץ בגן נר-הישוב?

על תגובות אחרי משחקים ויתרו בכלל. אפילו לא מלה.

שיראו בטלוויזיה.

אפילו את שמות השופטים השאירו מחוץ לבוקסות.

4,400 צופים הגיעו למגרשים ולא ראו טלוויזיה אתמול. לא מגיע להם ארבעה-חמישה משפטים ממאמן מנצח ושחקן מפסיד בכל משחק? לא מגיע לאחרים שלא ראו טלוויזיה?

צלמים זה בכלל מקצוע הולך ונעלם, בזמן שבו כל אחד יכול לשלוף את הסלולארי ולהכין אלבום שלם משל עצמו. מתוך שלושה משחקים שהתקיימו אתמול בליגת קזינו, הופיעו צילומים רק משניים. אחד המשחקים זכה לצילום בגודל של בול.

15 נקודות לטל דן אתמול נגד ראשל"צ וסביבותיה. אם אין צילום שלו בעיתון, שיהיה כאן

פעם אפשר היה למצוא ראיון עם כדורסלן על פני עמוד לעיתים קרובות. היום צריך לחכות למוספי פתיחת עונה של פעם בשנה, כדי למצוא דבר כזה. וגם אז, זה מלוח ודלוח ברוב הזמן.

שיקראו באינטרנט.

בעצם, גם מוספי פתיחת עונה בכדורסל, שבעבר התגאינו בהם ונעו בין 24 ל-48 עמודים, הם לא יותר מאשר אסופת עמודים מכווצת בתוך מדור ספורט יומי רגיל.

זו מתיחת פנים שמשנה לשנה נותנת לנו, הקוראים, פחות.

השאלה היא מיהם "אנו, הקוראים". כמה מאיתנו נשארו, כמה מאיתנו נצמדים עדיין לדבר הזה, כמה מאיתנו מתכוונים להישאר לאורך זמן.

אם הבוקסות מצטמצמות וכמותן גם סיקורי המשחקים, ואם כבר כמעט שלא שולחים כתבים וצלמים לסקר משחקים בחו"ל, כנראה שגם במערכות העיתונים מבינים שבצדדים מסוימים של הסיקור ההפסד לאינטרנט ולטלוויזיה הוא ודאי.

תוסיפו לכל זה את כמויות ה"לא יאה" שמתפרסמות ללא הפוגה בעיתונים כדי להבין, שבעצם כמעט שאין לנו ממש צורך בהם. עצוב לומר, אבל קרוב לאמת.

זה הרגל, זו התמכרות, ויש כאלה שעדיין נוח להם ליישר גב על מזרון רחב עם עיתון ביד מאשר עם טאבלט. זה יקרה פחות ופחות. כבר עכשיו זה קורה פחות ופחות. וזה לא הולך לשום מקום טוב מבחינת העיתונים.

עוד בעיה היא כפל התפקידים. דברים שאמר האריה השואג בטלוויזיה, יופיעו מחר בעיתון. לחילופין, דברים שכתב בעיתון הוא יאמר גם בטלוויזיה. וכך גם ההוא וההוא, והזה והאחר. ליותר מדי אנשים יש יותר מדי במות, ולא מספיק דברים לומר כדי להצדיק את כולן.

בעיה.

וגילוי נאות: הכותב הוא אחד שהיה שם באופן כזה או אחר, ונמצא שם, באופן כזה או אחר, עד היום. והוא מאוד לא מרוצה ממה שהוא רואה, ממה שקורה וממה שהוא קורא.

ברם, תמיד אפשר לקפוץ לאיזה טניסלע שבועי עם שכן רופס (שם קוד לפעילויות פנאי נרחבות) – במקום להתאכזב ממה שכבר לא מסוגל למלא אחר הציפיות.