הזמן: לפני מספר ימים, שעות אחר הצהרים המאוחרות. המקום: אולם הספורט של תיכון "הראשונים" בהוד השרון. על המגרש: אימון שגרתי למראה של אחת מקבוצות הילדים המקומיות. מחוץ למגרש: לא מעט אנשים, שבימים כתיקונם אין להם שום סיבה להימצא מחוץ למגרש הזה, וגם לא עליו או בסביבתו הקרובה והרחוקה. למה הם בכל זאת כאן: כי תיכף אמורים להגיע ברנט בארי ובי.ג'יי ארמסטרונג.

אחד היתרונות היותר בולטים של העבודה בה אני עוסק, הוא ההזדמנויות לקחת חלק גם באירועים שכאלה. במקרה הספציפי הזה, מדובר בביקור שמטרתו, בין השאר, היא מפגש של שני שחקני ה-NBA לשעבר עם תלמידי התיכון האמריקאי ע"ש אלכסנדר מוס, הקשור קשר אמיץ לארגון בו אני עובד ושוכן בצמוד לתיכון "הראשונים".

כמה שעות לפני כן, אני מנהל ויכוח קצר עם מ.י, האגדה והאיש, ששמע שאני מתעתד לפגוש את השניים. הוא טוען שמדובר בכוכבי NBA לשעבר, בעוד אני מתעקש ששחקני עבר היא הגדרה מספקת לחלוטין. נאום התביעה: "כל מי שזוכה בשתיים (בארי) או שלוש (ארמסטרונג) טבעות אליפות, כאשר הוא נמצא על הפרקט יותר מ-20 דקות בממוצע, תורם משמעותית בכל הקטגוריות החשובות, ועוד עם אחוזי קליעה טובים - הוא בעיניי כוכב. ולא נשכח כמובן את הזכייה של ברנט בארי באליפות ההטבעות 1996, עם הדאנקים מקו העונשין א-לה ד"ר ג'יי".

מצטער, אני אומר לו, עם כל הכבוד לכל מה שאמרת, ויש לי, קשה לי להגדיר כוכב מי שממוצעי הקריירה שלו הם 10-9 נקודות, שלושה אסיסטים ושניים-שלושה ריבאונדים. גם בשיאם הם הגיעו למקסימום 15 נקודות וחמישה או שישה אסיסטים. שחקנים טובים? ודאי. כוח עזר שיש להתחשב בו? בהחלט. כוכבים? ד"ש מג'ורדן, פיפן ודאנקן ששיחקו איתם, אם לציין רק כמה שמות.

לא משנה. עכשיו אנחנו ליד המגרש, מחכים להם שיגיעו. גם ישראל לב כאן, מתוקף תפקידו כאחראי המקצועי על הכדורסל בהוד השרון. אני מאוד מחבב את ישראל לב. אנחנו מכירים בערך 25 שנה, ולא זכורה לי פגישה אחת משעממת איתו. ידען, בעל חוש הומור ציני כמתבקש, ולטעמי (ולא רק לטעמי) מאמן כדורסל מצוין. תמיד יש על מה לדבר איתו, ואגב הנושא לא חייב להיות כדורסל. מאחר שבארי וארמסטרונג עדיין לא כאן, הוא מנצל את הזמן כדי לספר על חלק מהשחקנים הצעירים המתאמנים כאן. למי יש פוטנציאל, וגם מי שלדעתו יתקשה לממש אותו ולמה.

בינתיים עוד ילדים מגיעים. חלקם מביה"ס האמריקאי וחלקם מקומיים. בסך הכל אני מעריך את מספרם ב-70 עד 80. לרובם המוחלט, כולל האמריקאים, אין כל כך מושג במי מדובר. שמעו "NBA" ובאו. לעומתם, בולט לטובה ילד צעיר, משהו כמו כיתה ה'-ו', ששולט בחומר כאילו עוד רגע הוא אמור לשדר משחק של השניים. אם לא די בזה, אחד המבוגרים האחראים באזור מספר שאותו ילד מחזיק ברשותו קלפי משחק אורגינליים (!) של השניים. אולי עוד יש עתיד לעם.

לבסוף הם מגיעים. עייפים למדי אחרי כמה וכמה ימים טובים של סיורים מודרכים וסדנאות כדורסל בכל רחבי הארץ. מי שהביא אותם לכאן הוא אַרְן טֶלֶם, מבעלי הפועל ירושלים ואחד מבכירי הסוכנים בתבל, שדווקא להוד השרון לא יוצא לו להצטרף מאחר שמחכים לו במלחה למשחק היורוקאפ.

עייפים או לא, את העבודה הם יודעים. במיוחד בארי, שמשתלט די מהר על העניינים בשם שניהם. המון ילדים על המגרש, וכולם רוצים לקחת חלק בפעילות. בלית ברירה, הם מחלקים את ההמון הנרגש בין שניהם, קצת ליי-אפים, קצת כדרורים וקצת זריקות לסל. יותר מזה באמת שקשה לארגן.

בזמן שכל זה מתרחש, עומדים לידי שני ילדים, שבכלל הגיעו לשחק במגרש הפתוח הסמוך, ונכנסו רק כי שמעו רעש. "מי אלה?", אחד מהם שואל אותי, "שניים ששיחקו פעם ב-NBA", אני אומר לו. "היו טובים?", הוא שואל. "ברור", מתערב החבר שלו ומצביע על בארי, "ברור שהוא כוכב, תראה איזה גבוה". בא לי לספר לו על חבר'ה כמו צ'אק נוויט, אבל לא נראה לי שאני מעניין אותו. בצדק.

האירוע מסתכם ב-20 דקות של התרוצצות על המגרש, וב-25 דקות של צילומים משותפים והענקת חתימות. בסך הכל כולם יוצאים מרוצים. הילדים פגשו אנשים מפורסמים יחסית, שמצדם סיימו את העניין בזמן לא ארוך מדי והפליגו לת"א. הכי מרוצה יצא מ'. לפחות הוא לא היחיד שחושב שמדובר בכוכבים.

shaharhermelin@gmail.com