בעוד העם מתמקד בענייני מכבי ת"א על היקמניה השונים, סמית'יה הדומים והרייסים המרובים מדי לטעמי, יצאתי למסע אינטרנטי מעמיק בן שלוש דקות כדי לעקוב אחר קבוצתי האהודה מונטפסקי סיינה. אותה קבוצה ועיר אשר שימשו מרכז לביקור שערכנו, איתי סלע הפלאי ואני, בקיץ 2012 לכבוד בר המצווה שלו.

היתה זו, ממש לא מזמן, שושלת עצומת מימדים, רבת הוד ותפארה. מאמננו הפסנתרן סימונה פיאניג'אני ניגן על הקלידים בבטחה. בו מקאלב האלילי להדהים הוביל את החבורה בנונשלנטיות ואקרובטיות מרשימות. דייויד אנדרסן, גם אם מעבר לשיאו, ידע לתת את הנוגרה כשצריך. דייויד מוס המשיך לעלות בחמישייה כדי לעשות את הדברים הקטנים, גם אם מעולם לא זכה למלוא הערכתנו, כאן בלבנט המהביל.

תומאס רס הוכיח לכל כי אליל הינו ולא פחות. שון סטונרוק ותלתליו הציגו חוכמת משחק מהסוג שרואים פחות ופחות עם השנים וכבש את לבנו. פייטרו אראדורי קם מהספסל והרביץ' צ'אקה פה ושם. לברינוביץ', אחד מהם, היה יעיל כהרגלו רוב הזמן והשיג נקודות רבות בזמן קצר כיאה לליטאי מיומן המצוי בתורה.

בוטסי ת'ורנטון היה עוד נדבך ברגעים האחרונים על המגרש, לפני שהעלטה יורדת עליו סופית. כמותו גם מרקו קרראטו, קלע מקומי ואהוד על הקהל, שעשה את כל הקריירה שלו בסיינה כך נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, אבל אל תצמידו לי "לא יאה" על זה אם אני טועה. ניקוס זיסיס פיזר ניחוח יווני ואנדראה מיקלורי נתן גוף.

ולא נשכח את איתי סלע הפלאי מטווח לסל במקום בו שעטו שועי עולם דוגמת דומיניק ווילקינס, סשה דג'ורג'ביץ', קרלטון מאיירס, דייויד ריברס ועוד: הפלאדוצה בבולוניה

זו היתה סיינה של סוף השושלת. 6 אליפויות רצופות באיטליה, או כמה שזה היה שם, אל מול מילאנו בסדרת גמר הפלייאוף. אם יש משהו שאני מצטער לגביו הוא שלא נסענו למשחקים מספר 3 ו-4 במילאנו-הכרך, והסתפקנו ב-1, 2 ו-5 בסיינה-העיר.

ברם, יש גם חיים מחוץ לכדורסל, כידוע, ובזמן שסיינה הרחיקה מאיתנו צפונה, טיילנו להנאתנו הרבה ותדלקנו את הנפש.

והנה, בתום מספר מחזורים ביורוליג, אני מוצא את עצמי נינוח מספיק כדי להעמיק בסגל סיינה הנוכחי. אמנם עברה מאז עונה שלמה, 2012/13, ובאו אנשים והתחלפו והלכו וחזרו ויצאו, אבל יש להניח ואף להניח יש שהקסטה האיטלקית המפורסמת עדיין נמכרת באותה אריזה בבאר האוהדים הצמוד לאולם הישן. כי סיינה בלבנו היא. היתה ועודנה. בערך.

איי איי איי.

רוב השחקנים עזבו כבר לאחר אותה סדרת גמר וזכייה באליפות. היה ריח עז של סוף דרך בחגיגות של המועדון והאוהדים. כולם ידעו שאין סיכוי שהחבורה המצוינת הזו תחזור לעונה נוספת. אנשים צחקו ודמעו גם יחד. עלו עם ילדיהם הקטנים על הידיים, כדי לקבל את המדליות ולהנופף לקהל לפרידה. חיבוקים נרגשים כאלה לא ראיתי זה זמן. חיבוקים של שלום ולא להתראות. ואכן כי כן, זה בדיוק מה שקרה בתוך זמן קצר מאוד: מהמאמן, דרך הכוכבים ועד סטונרוק ותלתליו – כולם עזבו.

פה היינו, פה ממש. ועכשיו מה, מה עכשיו?

חלפה עונה נוספת ואפילו לוקה באנקי, עוזרו של הפסנתרן שהפך ליורשו על הכסא, כבר לא שם.

מי כן? כל מיני אותלו האנטר, ג'וש קרטר (אשדוד, יו נואו), אריק גרין, טיילור רוצ'סטי, בנג'מין אורטנר, דניאל האקט. ואחד, תומאס רס.

אין לי שום חיבור לדבר הזה. שום-כלום וגם כלום-שום.

שום-שום-כלום, וגם כלום-שום-שום.

כלום. כ-ל-ו-ם. שום.

אם כי הייתי חוזר בכיף כדי להרביץ כמה קסטות איטלקיות בבאר הצמוד לאולם הישן, צופה בעיניים טרוטות ובלב ריק בחבורה הנוכחית ומדמיין את בו מקאלב מגיע בטויוטה הצנועה ואת אנדרסן במרצדס המפוארת, מחנים את רכביהם בחנייה, מצטלמים עם אוהדים וחותמים, ועולים לעוד הצגת תיאטרון סוערת מול הקהל המקומי.