האמת המרה: אני מנוי על 'ידיעות אחרונות' מאז 2005; אוחז ב-'ישראל היום' פיזית רק כשהמנקה מגיעה לכאן אחת לשבועיים ומביאה איתה עותק מן הרחוב, נתקל ב'מעריב' רק כשאני מגיע אל אמה של רעיית הנשיא אחת לשבועיים-שלושה, ו'הארץ' לא קראתי שנים עד לפני מספר שבועות, כשהחלטתי להפתיע את הרעייה במנוי לחודש (שתיכף מסתיים), יען עברתי בגבעתיים-הקניון והתחשק לי להיות נחמד ולהפתיע בשי צנוע.

זה המצב. גם רכישת המנוי ל'ידיעות אחרונות' שייכת לתקופה רחוקה, כאמור, עת היינו רגילים לעיתון בבית מדי יום, ויען סיימתי את דרכי ב'מעריב' באותו זמן, היה זה אך נאה ויאה ומתבקש להתריס ולרכוש מנוי לעיתון המתחרה (אז עוד היתה תחרות מסוימת, או לפחות רצינו להאמין שישנה כזו).

כעת ניתן לגלות, כי בזמן העלאת האפשרות לרכוש מנוי לעיתון כלשהו היתה זו רעיית הנשיא, שאינה לוחמנית בדרך כלל, אשר טענה: 'אני, לנמרודי, לא נותנת אפילו שקל מכספי'. איי איי איי, איזה סקופ מהדהד הוא זה. האין זאת?

ולכל השואל הכיצד מקיים כדורסלע-האתר את נאה / לא יאה באדיקות כזו, תבוא התשובה: ריישית, יכולנו בהחלט להיות אדוקים יותר, איננו אדוקים כפי הראוי וכמידת הצורך. ושיינית, בין בני העם ובנותיו ישנם חברים לדרך וליוזמה וללינק, אשר מסייעים ומיידעים את הנשיאות והדירקטוריון לעיתים תכופות על הנעשה.

כך או אחרת, אחרת או כך, פתיח ארוך זה נועד, בעצם, להסביר כי השפעתם של העיתונים המודפסים על חיי, כאן בלשכה הנשיאותית, הולכת ופוחתת משנה לשנה. אני מניח שלפחות חלק מזה, מי יותר ומי הרבה יותר, קורה גם אצלכם.

לאן אני חותר, משל הייתי מייקל פלפס לפחות?

לכך שגם אם האינטרנט והטלוויזיה השאירו את מדורי הספורט בעיתונים מאחור, וגם אם פחות אנשים קוראים אותם, מה שנעשה שם כרגע באשר לפרסום בוקסות סטטיסטיות ממשחקי כדורסל הוא שערורייה גדולה.

אתמול, בעת ארוחת צהריים אצל הסבתא בהדר-יוסף-השכונה, ראיתי 'מעריב'. תיפח נפשי ורוחי גם יחד, שכב שם עותק על השולחן. פתחתי מהסוף, יו נואו, עיתון יום שישי, ואל הספורט הגעתי. ממש כמו אי-אז בימים.

סיקור מכבי ת"א נגד ריטאס וילנה היה אחד העלובים שראיתי מימיי. לא תגובות, לא טור פרשנות, לא בוקסת סטטיסטיקה ואפילו לא רשימת קלעים.

אין קלעים ביורוליג. אין קלעים.

בטקסט הוזכר שרייס קלע 14, כמו היקמן וסמית'. זהו.

זהו. כמה הגיגים של אבי אורנן מאחורי המקלדת, ושלום על ישראל.

2013 עכשיו, בואכה 2014. אני, שיכול לזקוף לעצמי חלק לא מבוטל בתקומה הסטטיסטית העברית הגאה אי-אז בסוף השמונים של המאה שעברה, מתקשה להאמין למה שקורה פה. ושום הסבר לא טוב בעיניי. אף אחד מהם אינו תופס.

הסטטיסטיקה שהיא חלק בלתי נפרד ממשחק כדורסל, הולכת ונעלמת מהעיתונים. רוצים נתונים, לכו לאינטרנט. חבל לנו על המקום ואין לנו זמן, וזה לא כל כך חשוב בלאו הכי. זה המסר, בעצם.

אבל אפילו לא רשימת קלעים ממשחק יורוליג של מכבי ת"א? לא האמנתי שיום כזה יכול להגיע, שעה שאספתי לפני 25 שנים בערך כל חטיפה של קני סימפסון במדי מכבי רמת גן, וספרתי עבירות תוקף של דווייט ג'ונס מקרית מוצקין. וכל זה כדי ליצור חוברות סטטיסטיקה מקצועיות בתוכנן, וחובבניות בעיצובן ובהגשתן, שחולקו חינם והקדימו את זמנן.

ככל שהשנים מתקדמות, הולכים פה לאחור.

עצוב, מדכדך עד מאוד.

מצד שני, קראתי שבקנדה עומדים לבטל בקרוב סופית ורשמית וחד משמעית את הדואר. אין, זהו, די. רק מיילים אלקטרוניים בשלל צורות ודרכים.

אז אולי לא צריך להתייחס לעיתונים ברצינות כזו, ואפילו לא לאכול את הלב כשהם זונחים את הבוקסות ושאר הרגלים עיתונאיים מצוינים מפעם. כנראה שיש להבין: מה שהעיתונים מצטיינים בו עדיין, זו אספקה שוטפת נאה למדי של 'לא יאים', כחול אשר על שפת הים לרוב. ובכך נתמקד.