השעה: בטח משהו כמו 10.30, יום שני, מתקרבים לסוף דצמבר.

המקום: רמת גן-העיר.

הרכב: הטנדר הנשיאותי המשובח.

התחנה: לא זוכר. אולי 88? כנראה. אם לא הם, גלגל"צ. תכנית לא החליפה את 'חדש, חדיש ומחודש' של שוש עטרי וטוני פיין עד היום, אבל רדיו היה ונשאר המקור העיקרי להגיע לחומרים חדשים מבחינת קשיש כמוני.

הקריינית אומרת רועי פרייליך. מספרת משהו על דיסק חדש ומשמיעה את 'סערה חשמלית'. אני כבר מזמן לא הראשון וגם לא העשירי או השבעים ושמונה בלהכיר שירים ויוצרים חדשים הכי מהר.

פעם הייתי.

פעם הייתי הרבה דברים.

ובינתיים, למען האמת, ההקשבה לרדיו לא מלאה. הראש עסוק בתוכניות לערב – מה, מתי, איפה ובעיקר האם זה כדאי והאם ייצא לפועל, יען רעיית הנשיא זרקה בבוקר שהיא לא מרגישה טוב. במשוואה פשוטה, רעיית נשיא שאינה מרגישה טוב שווה לאחריות מלאה על ענייני תומרינגו סטאר בלי הנחות. ועוד ערב בבית.

הנחה אין, אבל אנחה קלה דווקא יש.

ופתאום פרויליך מתחיל לשיר. ובקולו אני שומע את דני דותן והקליק, ועוד מישהו שקשה להיזכר בו כרגע, ואפילו את בלאמאנג'.

הקליק זה שיחוק, אבל להישמע קצת כמו בלאמאנג' זה חתיכת הישג. להישמע כמו בלאמאנג' בעברית? זה עוד לא קרה.

אם להסגיר אמיתות נוספות, כבר שבועיים אני תקוע על "מותק" הישן של קורין אלאל שמתנגן בנחת שוב ושוב על הפטיפון הנשיאותי, עד שיימאס. תגליות ישנות נהדרות מציפות את החדר כמו "חיה בתוך קופסה", "שוב חוזרת לאותו מקום", "ציפור", "אני רוצה לעצור", "תמונה בכחול", "מותק". כל שיר-שיר.

עד כדי כך שהצעתי לרעיית כבר לפני שבועיים ללכת להופעה של קורין ולראות מה-מי-מו חדש איתה, ומעניין לדעת אם מישהו יצעק חזק מתוך הקהל (נניח, אני) שתשיר את "תמונה בכחול" היא תהיה מוכנה לחזור לחומרים הישנים.

ולפתע, פרויליך הבלאמאנג'י הזה.

מעניין, מעניין, מחזיר במכה אחת 30 שנה אחורה.

ואמרתי, יו נואו, אולי כדאי שגם העם יקשיב. אז הנה זה כאן.

ניפרד במילותיו של דורי בן זאב לשיר של אלאל: החיים שלנו ציפור, החיים שלנו מקור.

תחשבו על זה.