פעם ראיתי עצמי כאיש כדורסל נטו. אחד שכל מהותו התעסוקתית מתחילה ונגמרת בזה. חלפו הימים, עברו השנים, נגמרו הספרים והיומנים, תמו גם לא מעט עיסוקים אחרים שקשורים בכדורסל. אני עדיין כזה, מתעקש להחזיק סוג של אתר דגל אנטי ביפ ומתפרנס מעניינים הנוגעים לכדורסל, אבל כבר לא רק.

בשנים האחרונות, משהו כמו שש או שבע, מי זוכר, אני חוטא באזכורים רבים מדי של ביפ מיותר בעיתון 'מקור ראשון'. יש לי שם טור שבועי. טור ספורט. לא טור כדורסל. ולפיכך, מפעם לפעם, אני נאלץ להקליד שמות כמו זה וההוא והאחר. כולם אנשי ביפ. שלא נדע.

עוד קודם לכן הגשתי תכנית ספורט ברדיו במשך תקופה לא קצרה, ושם, ממש שלא נדע, ראיינתי דמויות מפתח בעולם הביפ המיותר על בסיס קבוע.

שאלתי את עצמי לאחרונה האם נותר מישהו-כלשהו שחי על כדורסל נטו מבין נושאי העטים והמקישים במקלדות. בדיקה קצרה גם אם לא ממצה העלתה את הנתון המביך הבא: בושה, חרפה וכלימה. נדמה כי אין כזה וכי כולנו, הוותיקים לפחות, הפכנו לכנועים. כנועים לשיטה, שמן בגלגלי התכתיבים ואילוצי הפרנסה.

הרבצתי צפייה חלקית אתמול ביציע העיתונות (ארוך מדי, גארבג' טיים מדי). אלי סהר ישב שם בעיקר על תקן עלה התאנה של הכדורסל למען אייטם אחד בתוכנית, שכולל בטח 8-9 נושאים שונים. אלא שדווקא באייטמון ביפיונרי לחלוטין הוא גלה בקיאות מפליגה ומרשימה בענייני בית"ר ירושלים, וידע לציין שככה ואחרת וגם אחרת וככה. גרוע מזה – הוא ממש חי את דבריו. אפשר היה לחוש. צפיתי ולא האמנתי. נדמה כי בא הסוף גם עליו, ועלטה חלקית כיסתה גם אותו.

אריה מליניאק היה פעם, לפני המון-המון שנים, מאמן כדורסל. אחר כך הפך לפרשן כדורסל. בשנים האחרונות, הרבה מאוד שנים אחרונות, הוא יכול לספר על צבי ורשביאק ועל אלי טביב לא פחות טוב ואולי יותר מאשר על ז'ליקו אוברדוביץ' או ליאור ליובין.

רון קופמן השתלט בבת אחת על לב-לבם של שידורי הכדורסל. טוענים הטוענים מבין מכריי, אגב, שנוכחותו הורסת להם את הבריאות. בעברו הרחוק היה עיתונאי שהתמקד בעיקר בכדורסל. זמן רב מאוד חלף מאז. היום כדורסל הוא רק עוד תחום מתוך שלל תחומי הספורט בהם הוא עוסק. לתחושתי, הוא צמוד מדי לניירות שעל שולחנו. זה לא עושה טוב לו או לשידורים.

אפילו מאמננו הלאומי-מנצחי לשעבר, כמו גם רבי פנחס הגרשוני, מתבקשים לעיתים תדירות לדון בשיטות הניהול של יענקל'ה שחר או ב-2-4-4, או איך שקוראים לזה, של מאמן כזה או אחר. אם זה ברדיו, אם בטלוויזיה. בחיייאת זומזום (עוד אומרים את זה?), מה לגרשון ולענייני השיטור והאבטחה באצטדיון של בני סכנין?

אבי סגל, עיתונאי שכותב ומשדר כדורסל הרבה שנים, מתקשקש פה ושם אף הוא בענייני ביפ וטניס ברשת ב', אומרים האומרים. וטוענים הטוענים שגם בתוכנית ספורט בערוץ 1. לא יודע עד כמה זה נכון, מוכרח להודות. בקיצור, כולם מבינים בכל דבר, כולם יודעים הכל. וזה חבל, ואפילו קצת מצער.

אין ספציאליסטים, כמעט. וגם אם יש, הם צריכים לקרוע עוד כמה זוגות נעליים בעבודה בתקשורת.

אחת התוכניות הכי כיפיות נכון להיום היא מגזין NBA, שמובילים גיל ברק, ערן סורוקה ועידו גור. מקשקשים שם NBA, ההוא מעלה נושא, זה זורק דעה, השלישי סותר או מסכים. השקעה לא גדולה. התכנים נקנו זה מכבר וזמינים לשימוש, עלות ההפקה והתשלום למשתתפים לא גבוהים, יש להניח ואף להניח יש.

פה ושם אני תופס כמה דקות ונהנה מהפינג פונג. שלושה חבר'ה צעירים, דור חדש, שעיסוקם הוא נטו כדורסל. נטו שבנטו. זה מה שהם עושים, על זה הם מדברים. והידע הנרחב שלהם מרתק וזוכה להערכה. בעצם, הייתכן שגור חוטא בשידורי ביפ? לא יודע. אולי.

כך או אחרת, אחרת או כך, נדמה לי על אף שאינני אביב לביא, שאף הוא כבר לא כדורסל נטו זה מכבר. עניינים סביבתיים, נו.

שלח נהיה חבר כנסת. עוד לפני זה היה גם פרשן קולנוע/צבא/מדינה ושאר ענייני דיומא.

הכדורסל חשוף בצריח ואין ספציאליסט שישמור עליו בדמו ובנפשו.

בארצות הברית אפשר להיות שדר תחנת הרדיו של ג'ורג'יה טק ולכתוב בעיתון המקומי שם בענייני כדורסל נטו, ולחיות מזה. אם אתה רציני באמת, תכתוב גם ספר כדורסל אחת לשלוש-ארבע שנים. פה, אם לא תשלב דיווחי ביפ, סיקור כדורסל ומפעם לפעם תעלה לשידור ותתחפש לאחד שמבין בטניס, לא תצליח לחיות.

בעצם, גם זה לא מספיק.

אין ספציאליסטים. וחלום מגזין הפרינט הרי מת זה מכבר.

די. דכדכתי מספיק את עצמי ואת העם.

שלונ"צ בשלב זה. נצא לשאוף קצת אוויר קר לפני שיגיע אפריל מחופש לאוגוסט הארור.