היה משחק נחמד בין מכבי ת"א לנס ציונה אתמול, וכל אחד ייקח ממנו מה שייקח. אחד יזכור את ג'ו אינגלס חוזר לעניינים, אחר את דיימון סימפסון מוכיח שוב שהוא מהטובים בליגה, שלישי יתרכז בקלות בה אלכס טיוס צובר נקודות ובאחוזי הקליעה המצוינים שלו.
אני אלך על מהלך אחד בלבד; זה שבו מיצ'ל וואט מקבל כדור על הלואו-פוסט בגבו לסל, מפתיע את בן אלטיט בסיבוב מהיר על כתף שמאל ומושך עבירה. ומאמננו העולה והנרבוזי לעיתים, בתגובה, שולח את אלטיט לספסל בלי לחשוב פעמיים.
זה קרה בערך חצי דקה אחרי שהמאמן הכניס אותו לשחק. בעיתון שהיתה לו פעם מדינה אפילו לא הכניסו את אלטיט לבוקסה הסטטיסטית של המשחק. אולי לא הספיקו לקלוט שביקר במגרש לכמה שניות.
ועולות השאלות האוטומטיות: האם בלאט הגזים בכך שהעיף את אלטיט לספסל בגלל מהלך אחד? האם במצב בו תיישון ג'יימס וסחור-סחור פצועים, אין מקום להעניק לאלטיט אשראי גדול יותר? האם מהלך כזה של בלאט גומר לבחור את מעט הביטחון העצמי שנותר לו, או שאולי מלמד אותו בדרך הקשה שעליו להתאמץ יותר בכל שנייה שבה הוא נמצא על המגרש?
האינסטינקט אומר להיצמד לצד של השחקן במקרה הזה ולהזדהות איתו. גם אני, עם או בלי לשים לב, לוקח בדרך כלל את הצד של השחקנים ולא של המאמנים או העסקנים. הפעם אני הולך עם מאמננו העולה.
כן, על פניו מדובר בחילוף נמהר, קר ואכזר. שחקן עולה מהספסל, עוד לא מספיק להבין מי נגד מי, וטעות אחת שלו מחזירה אותו לשם עד לסיום מבלי שתינתן לו הזדמנות לתקן הגנתית, או לפחות להחזיר התקפית. זה לעולם יישמע כמו מהלך בלתי הוגן מצד המאמן.
אבל בואו נביט רגע על הצד של השחקן הצעיר שמחפש את הצ'אנס שלו. אלטיט, במקרה הזה.
יושב הבחור בצד ומחכה להזדמנות שלו. הוא ישב וחיכה לה גם במקרים קודמים, והיא מגיעה רק לפרקים, מפעם לפעם. קשה לשמור על רמת ריכוז גבוהה במצב בו מחכים משחקים שלמים, וברוב המקרים הצ'אנס כלל אינו מתייצב.
ובכל זאת, כשחקן ספסל צעיר זו בדיוק המשימה: לחכות להזדמנות, להיות מוכן ולתפקד מיידית כשהיא מגיעה. לעלות בדופק מאה ולא בדופק אפס.
בלתי אפשרי? כנראה. אבל ככה זה ברמה הגבוהה ביותר.
אלטיט לא היה מוכן. גם התגובה שלו למהלך המפתיע של וואט הוכיחה את זה. המהלך ההגנתי שביצע היה קרוב יותר לעבירה בלתי ספורטיבית מאשר לחטיפת כדור או ביצוע הגנה נכונה. היתה לו חצי דקה, וזו התפוגגה בגלל טעות הגנתית שמנפחת ורידים אצל מאמננו העולה.
מבחינת בלאט, הדרך היחידה להוכיח שחקן צעיר על טעותו היא להוציא אותו. בקבוצה כמו מכבי ת"א יש לו גם את האפשרות הריאלית לעשות את זה. בקבוצות אחרות בהן אלטיט עשוי היה לשמש שחקן משמעותי יותר ברוטציה, ייתכן שהיו מוחלים לו, מוחאים כפיים כאקט מנחם והולכים הלאה.
לא אצל בלאט, לא במכבי ת"א. המסר לאלטיט ברור, יש לך שתי אפשרויות: או להיכנס ולהיות טוב, חד וערני יותר מכל שחקן חמישייה בכל פעם שאני קורא לך, גם אם זה יתרחש אחת לשלושה משחקים בלבד; או לחזור ולשבת לצדי על הספסל אחרי טעויות שאסור לך לבצע.
אלטיט ירד לספסל ולא חזר. ודאי היה פגוע, עצבני, נרגז, מיואש. לפעמים הדרך למעלה רצופת ייסורים.
