כפי שרוב האייטמונים שלי נפתחים, גם הפעם מזה הרבה זמן אני רוצה לכתוב אייטמון אבל לא מוצאת את הזמן המתאים, או שמא לא היה עדיין הזרז הנכון שיגרום לי באמת להעלות על הכתב את הדברים.

רציתי לכתוב על משחקי גביע המדינה שחלפו כאילו לא היו, על המשחק של מכבי נגד ראשון שהחלטתי שצריך ללכת לראות ועד עכשיו אני לא מבינה למה שילמתי על זה כסף, על השעות המוקדמות של משחקי הכדורסל, על זה שאי אפשר לדעת מראש באיזה יום ובאיזו שעה משחקים ומתי לעזאזל אמורים להיות בהיכל (או באולם, תלוי מהי קבוצתכם האהודה), על הדרבי כמובן, ההפסד הכל כך מטומטם לפרטיזן ושאר כהנה וכשמה.

אבל כאמור, לא יצא.

ואז הגיע אתמול.

ופתאום הראש לא מפסיק לחשוב, והאצבעות מקלידות מעצמן, והלב לא מבין מה בכלל קרה פה ומילים נוספות כאלו שנראות הולמות.

אם חשבתי שהמסירה לשומקום של סמית' נגד פרטיזן וההתקפה האחרונה של המשחק הן המשקפות על הצד הטוב ביותר את העונה הזו ואת הרכב השחקנים הזה, הגיע המשחק של אתמול וגרם לי לחשוב שאולי הרכב השחקנים הזה אף מוזר יותר ממה שחשבתי מלכתחילה.

נראה שאספו בקבוצה הזו חבר'ה טובים כאלה. נחמדים כאלה. רכים למדי, לא רעים מספיק. יש שיאמרו אדישים וחסרי חשק. יש שיאמרו שההפסד של אתמול לא מזיז להם בכלל (באופן אישי אני מסרבת להאמין שספורטאי מקצועי יכול להיות אדיש לתבוסה שכזו). ואני? אני טוענת שהקבוצה הזו איבדה כיוון.

חושבים על פיינל פור, אבל לא מנצחים משחקים צמודים.

רוצים להוכיח שהאליפות הישראלית שייכת לנו, אבל לא מנצחים משחקים חשובים (אמנם לא חשובים על הנייר, אבל חשובים לקהל וכמובן מבחינה מנטלית).

והבעיה הכי חמורה - חושבים שיהיה בסדר, כי אנחנו מכבי ואת יתר המשפט אתם כבר מכירים. אבל השחקנים עצמם לא מתאימים לקונספציה הזו.

ישבתי במרומי ההיכל (מהר מאוד נעמדתי על הרגליים, לא לדאוג) ולא הבנתי איך יכול להיות ששחקנים, שמקבלים תשלום די נאה על כך שהתחביב שלהם הוא המקצוע שלהם, לא מסוגלים להילחם על המגרש. לא שורפים את הפרקט. לא מתאבדים על כדורים. לא מנסים להוציא שחקנים מאיפוס. לא אגרסיביים. לא מבינים שהמשחק הזה – הוא-הוא המשחק שצריך להחזיר אותם למסלול אחרי ההפסד נגד פרטיזן. אה, וגם לא קולעים עונשין. ולא לוקחים ריבאונד (אגב, די משוכנעת שאני קולעת יותר מ-2 מ-7 מהעונשין בעיניים עצומות).

המשחק התחיל כמו המשחקים הללו שבסופם כל מי שמתראיין אומר "אני לא רוצה לדבר על השופטים אבל...", ומהר מאוד זה כבר לא היה משנה (למרות העצבים הרבים על האנשים באפור). קבוצתי האהודה ירדה מהפסים. לחלוטין. כולל מאמננו העולה, אגב, שממש יצא משלוותו (אתמהה ממושכות האם היא עוד קיימת בכלל?). שלא נדבר על הצרחה שהוא דפק לסילבן בפרצוף אחרי איבוד כדור די דבילי שלו. נכון, השחקן עשה טעות. נכון, הוא לא היה מרוכז. וכן, זה גם עלה לנו בנקודות בצד השני. אבל מפה ועד לצרוח עליו ככה? במה בדיוק זה תורם? חכה שהמשחק יסתיים ותיכנס בו בחדר ההלבשה. למה ככה באמצע משחק שבו אף אחד מהשחקנים לא הראה בטחון גבוה במיוחד?

עוד משהו לגבי מאמננו העולה - לא ברורה לי ההחלטה להושיב את אינגלס ולהלביש את ז'יז'יץ'. אמנם ג'ו לא מבריק במיוחד בתקופה האחרונה (מה לעזאזל קרה לו? פתח את העונה באופן מוצלח למדי ונמוג), אבל הוא בוודאי יכול היה לתרום יותר ממה שז'יז'יץ' תרם (?). מספיק כמה פיקנרול עם טיוס כדי להגיע קצת יותר בקלות לטבעת (מה שהיה נראה קצת בלתי אפשרי הפעם) כדי לשנות טיפה את מהלך העניינים. אבל זה כבר לא באמת משנה כרגע.

בקיצור - ערב לא פשוט עבר על כוחותינו אתמול.

קראתי באחד מאזובי הניוז שיש ביקורת על התנהגותו של סחור-סחור, ועל כך שהוא צריך לשלוט בעצמו. לדעתי - הוא היחיד כמעט שרואים עליו את האכפתיות ואת הרצון העז לנצח. לא צריך לגרום לו לשלוט בזה. צריך לגרום לאחרים להבין שהאמוציות האלה הן אלו שבונות את המשחקים, לא האדישות וה"במשחק הבא נחזור לעצמנו". עכשיו זה המשחק הבא. כי המשחק הבא הוא ריאל. והמשחק שלאחר מכן הוא באיירן. ולאחריו - צסק"א. הדרך לתקן היא לא שם. הדרך לתקן היא בליגה, נגד הקבוצה שרוצה לזכות באליפות.

עוד קראתי באזובי הניוז שאמר כבוד אלי דריקס שאם עד עכשיו כולם חשבו שניקח אליפות בשני משחקים בקלות, עכשיו מבינים שתהיה מלחמה. לדעתי, היחידים שחשבו שלא תהיה מלחמה, הם השחקנים ואולי גם הצוות המקצועי. כל מי שעוקב אחרי הליגה השנה רואה שיש רוח אחרת, שבלתי אפשרי שלא תהיה בה מלחמה. ואם מכבי רוצים לזכות באליפות בקלות, הם חייבים להתעורר. ומהר. כי עכשיו זה לא הזמן להיראות כמו שנראינו בתחילת העונה.

ברשותכם, כמה מילים על הקהל.

קיבלתי SMS ממכבי בו נאמר שהמשחק יתחיל ב-20:00 ושצריך להגיע מוקדם כדי לצבוע את ההיכל בצהוב. כך היה כתוב. בפועל - לא היה קהל כמעט גם בתוך הצגת השחקנים. וכשהגיע קהל ומילא ברובו את ההיכל - עדיין שמעו טוב יותר את הקהל של ירושלים (שאפו, חבר'ה). כל כך כואב לראות יציע אחד בודד של קבוצה יריבה עושה יותר רעש מכל יתר האולם. תחושה של חוסר אונים. באמת.

והעיקר כשרואים את הקהל של פרטיזן כולם מיד זועקים "הלוואי ולנו היה את הקהל של פרטיזן". אז אולי כדאי להתחיל בזה שלא יצעקו לאנשים לשבת בהצגת השחקנים. וגם אולי, על אף שזה נשמע מהפכני, להגיע לבושים בחולצות צהובות. נראה לי כמו צעדים בדרך לכיוון הנכון.

לא אדבר על הקהל שיצא החוצה 8 דקות לסיום המשחק (להבדיל מבלאט, כן יש לי טענות אליו), רק אומר שהופתעתי לטובה שהקהל התחיל לעודד בדקות האחרונות כאילו אנחנו אלו שמנצחים.

ואז הגיעו קריאות ה"יאללה הביתה". והפעם מכיוון שער 4. פיייייי קיבינימט.