ישבתי לראות את מכבי חיפה נגד מכבי ת"א.

חיפה ניצחה בשתיים. זה יכול היה להיגמר אחרת די בקלות, אבל גם ניצחון של מכבי ת"א לא היה משנה את האבחנה הנשיאותית הפשוטה:

זו קבוצה חסרת כריזמה. פשוט ככה.

יכול להיות שכבר מאוחר בעונה והשחקנים שם, רובם, קצת שבעים, או די עייפים, או קצת מבואסים, או איבדו ביטחון לאחרונה. כולל מאמננו העולה שירד מאוד לאחרונה ולא ימשיך בקבוצה, אומרים האומרים וטוענים הטוענים.

לא בפעם הראשונה: זו חבורה די בינונית. אין בה הוד, זוהר או הדר, מלבד כמה אלי-הופים של אלכס טיוס או מהלכים אלגנטיים של דווין סמית'. הבעיה עם טיוס היא, שעל כל דאנק הוא מחטיא פעמיים מהקו. זה מתקזז, למיטב הבנתי.

אין בה גם אף שחקן – חוזר, אף שחקן – שיש לו כריזמה, שריטה או הליכה מגונדרת כשל טווס גאה אם להיזכר בדוגמה החביבה עלי במיוחד מימי השריף הרחוקים, דייויד ת'רדקיל הנורא. האלמנט המיוחד הזה, המשהו אחר, שאנחנו כל כך מחפשים בשחקנים. ואם לא אתם אז אני.

אצל דונטה סמית' אני מוצא המון מזה.

היחיד שיש בו משהו מחוספס במכבי ת"א הוא גיא פניני, שלקח את התכונה הזו למקומות פחות טובים ופסל עצמו לחביבות, למנהיגות או לשמש כמקור לאנרגיה חיובית.

קשה להעריך מה היה קורה אם דונטה סמית' היה משחק במכבי ת"א, אבל אפשר לדבר על מה שקורה למכבי חיפה איתו. הוא פשוט מנצח לה משחקים כמעט בעצמו. במסירה, בריבאונד, בקליעה, בגב לסל, בהשתטחות על כדור אבוד ובעיקר באישיות.

אישיות, לפחות זו שאותה הוא מקפיד לשמר על המגרש, שאומרת שכולם יכולים לקפוץ לו. אישיות שאומרת שהוא משוכנע שהוא טוב מכולם, אבל הוא בכל זאת יטרח וימסור לאחרים רק כי, יו נואו, זה משחק קבוצתי וכדאי לעשות גם את זה לפעמים. זו אישיות שאומרת שמותר לו לעשות הכל, כולל להוריד הילוך באימונים וללכלך על הנהלת הקבוצה שלו, אם הוא חייב לשחרר לחץ. וזו אישיות עם מבט. יש לו את המבט, נו. הוא נועץ בך עיניים ואתה מבין.

אם אתה חבר שלו לקבוצה, אתה מבין שאסור לך לאכזב את דונטה סמית' כי תיכף יהיה פה לא נעים, ויש לו שלל דרכים להציג את זה. אם אתה מהקבוצה היריבה, מבט אחד שלו גורם לך להיות מודאג כי דונטה הולך ליפול על הראש שלך, ורק הוא יקבע מתי ומאיזו זווית.

אני לא מעודד לאישיות כזו, אבל עושה רושם שקבוצות תחרותיות ברמה גבוהה צריכות אחד מהסוג זה. שניים כבר עלולים להוות בעיה.

לא היו הרבה שחקנים כאלה כאן לאורך השנים. לא ברמת המשחק וגם לא באופי הדוקרני הזה. השחקנים של מכבי ת"א נעימים ורגילים מדי. דווין סמית', טייריס רייס, ריקי היקמן, סילבן לנדסברג, ג'ו אינגלס. סחור-סחור, שיש בו מן הייחוד בכל המובנים, כשיר ל-20 דקות בקושי, לא תלוי בעצמו וצריך את הכדור.

דונטה סמית' תלוי בעצמו. אני גם נוטה לחשוב, שהכדור חושש ממנו ויודע שכדאי לו לשמור על שתיקה.

ומלה לבריאן רנדל, חביב סיפרה נוסף, ולו רק כדי שלא ירגיש מקופח: חבוב מובחר זה - החסימה חשובה לו יותר מסל, והחטיפה יותר מדאנק. נכס מיוחד במינו, אם כי מתקשה להרכיב יותר משלושה-ארבעה חודשים של כדורסל בעונה בגלל פציעות. במקרה שלו נשמח במה שיש, נחליק על מה שאין. הגנה פנטסטית שלו אתמול במהלכי מאני טיים, לא נכחיש זאת. פורים חלף, ואם יש פקשוש אחד משמעותי שלי בחג הוא זה: איך, איך לא הצעתי לתומרינגו סטאר להתחפש לבריאן רנדל?

ממש עם הבאזר, רגע חזק מאוד: דונטה ניגש לרנדל להיי-פייב כוחני, בתמונה נהדרת כשהוא מסתכל עליו במין "זה אני ואתה פה, ושנינו לבד ניצחנו את המשחק - אני בהתקפה, אתה בהגנה".