שירה ברזל שרבטה כמה שורות, בזמן שהייתי עסוק בליישר את מד העוררות אחרי שבועות קשים של שידורי מכללות בלילות.

"קח את כל מה שקרה לגבי האיגוד, מינוי אדלשטיין, התפטרות יו"ר, ירון זריף, שופטים אחרים שגונבים הצגה, קהלים שיוצאים מאיזון נורא מהר (גם חולון, גם הפועל, גם מכבי ת"א), שחקן שעולה ליציע להרביץ, יו"ר של קבוצה יריבה שאומר שאם אי אפשר לקלל במגרשים אין טעם לשחק כדורסל, ערוץ שקיבל על עצמו לשדר את המשחק המרכזי ולא יכול להישאר בשידור 2 דקות בסיומו כי צריך לעבור לביפ ומחמיץ אירוע שכזה... לא חסר. מבחינה מקצועית - לא חושבת שיש עונה גדולה. המשחקים צמודים בדיוק כמו שהם לא - ירושלים מנצחים את מכבי ב-30, חיפה את ירושלים ב-30, ירושלים מנצחת את הפועל. בסדר, נו. מה זה שווה כשכל המסביב רקוב?".

הבוקר הסעתי את תומרינגו סטאר לקייטנת פסח. מכונית נעצרה באמצע הכביש לרגע, ואשה מבוגרת יצאה ממנה לאיטה, החליפה מלות פרידה מהנהג והסיפור התעכב ב-15 שניות יותר מהמקובל בארץ החיפזון הזו. אוקיי, אולי 20. נוצר טור קצר והנהגים במכוניות לא רחמו, וצפרו כאילו סחור-סחור רודף אחריהם והם מוכרחים לעוף מהמקום בדחיפות. האישה, אחת שכבר הגיעה לגבורות עושה רושם, ודאי אמרה לעצמה שלא על זה חלם המשורר כשכתב טקסטים בזכות מדינת ישראל הצעירה.

לא שהמכונית העוצרת נהגה בהגינות כאשר חנתה לפתע באמצע מסלול הנהיגה. מצד שני, קשישה, נו, ואין איפה לעמוד. הכל מלא, פקוק, עמוס. עיר סואנת, תנועה אינטנסיבית. מה עם קצת כבוד, אולי התחשבות או לפחות שתי צפירות פחות מכל אחד למען חיים שלווים ונעימים יותר.

הכדורסל לא שונה ממגזרים אחרים. אנשים שמעורבים בו מושפעים מהרחוב כמו כולם. כולנו חלק מהרחוב, מי פחות ומי יותר. והרחוב כאן, בחלקים ניכרים מהזמן, שוצף וגועש. ועדיין אפריל, כן? חכו לאוגוסט האיום. במקום שתי צפירות פחות יגיעו שתי צפירות יותר.

הייתי עד לחלק מטורניר המכללות הטוב ביותר שיצא לי לראות בשנים האחרונות. לא היו לי זמן או אנרגיות לעסוק בזריף וענייניו, חלוץ וסיפוריו או סחור-סחור ומרדפיו. בעולם מושלם הייתי שמח לבדוק עם שבאז נייפייר מקונטיקט מי לימד אותו לזרוק את הג'אמפ-שוט המוזר שהוא משחרר מתשעה מטר עם רגל קדימה ורגל אחורה, או מנסה להבין מאיפה בדיוק הגיח ריאן בוטרייט, ומה חושב החבוב ההוא מוויצ'יטה סטייט שהחטיא את השלשה בסיום מול קנטאקי וירד מפסיד לראשונה אחרי 35 ניצחונות.

יש משהו נקי בלעקוב אחר ספורט נטו. כמעט מזכך, אפילו נוסטלגי. פשוט ללמוד, לעקוב, לצפות, להשתאות, להחכים, להריע. אבל במציאות שלנו הספיקו ב'בובה של לילה' להכין חיקוי של ירון זריף. אלה הם חיינו.

"שמא ניסע לארצות הברית ונסגור עניין" שאלתי את רעיית הנשיא מספר פעמים לאורך העשור האחרון. "אני לא רוצה לחיות כמיעוט", ענתה ובזה בעצם תם הסיפור. כי כזו היא רעיית, סוגרת עניין בחדות ונחרצות. "בואי נגור על איזה הר מוריק, עם אוויר ונוף ושקט", פניתי לא פעם. "אתה כל כך אוהב טבע? בוא ניסע לטייל לעיתים יותר תכופות בסופי שבוע, לא מתאים לי לגור על איזה ג'בל". חרצה עניין.

הייתי נותן לה להנהיג את הרחוב, בחיי. אולי הרחוב יפיק כמה תובנות פשוטות ומעשיות מהאישה הזו. ברם, אין לה זמן לשטויות.

אני חותם כאן חצי קילו טקסט בתחושה מוזרה: לשירה ברזל כל זה מזיז, לי לא. האם אלו הבדלי אופי בלבד, או שהפרש השנים בינינו והקילומטראז' הארוך יותר גרמו לי להיות אדיש או סתם לא אכפתי בזמן שהיא עדיין מתייאשת, כמעט נחרדת.

אשאל את רעיית. אולי יש לה תובנה מתאימה.