מכתב גלוי ופתוח למאמנו האדמוני (לשעבר) והלאומי (בהווה),

הבלאגן בין סופו לבין אדומי העור ביציע חשפה אותך, באופן נדיר למדי, בכובעך הפרטי ביותר כאב לילד רך בשנים.

ראשית, רציתי להחמיא לך על כך שאתה לוקח את הילד ומהווה עבורו דוגמה. לא לכל אב יש אפשרות להביא את בנו למקום העבודה ולא כל אחד שיכול לעשות כן, אכן מממש את יכולתו. כאב לבן שנה וחצי אני סבור שזהו דבר חכם לעשותו.

שנית, אני מבקש להחמיא לך כפל כפליים על כך שאתה לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. לא רק מדבר על כך שכדורסל צריך להיות ספורט לכל המשפחה, אלא גם מהווה אות ומופת בתחום. יישר כוח ומי ייתן ותוכל לנצל את הכוח הנתון בידייך כדי להנגיש את המשחקים לעוד ועוד משפחות הן מבחינת שעת המשחקים והן מבחינת האווירה ביציעים.

שלישית, וכאן מגיע החלק הפחות נעים ומחמיא של מכתבי, האם אתה מרגיש רגוע כאב, כמודל לחיקוי וכמחנך לבנך עם אוצר המילים והאווירה המתלהמת שהוא סופג בגילו הצעיר? האם לא נצלות אוזניך מכמות גועל הנפש וקריאות הנאצה שהילד נחשף אליהן ביציעים? האם אין סיכוי שתוכל לנצל גם כאן את הכוח הנתון בידיך על מנת לרסן ולו במעט את כמות הקללות והאווירה המתלהמת?

גילוי נאות: אני מנוי כבר כמה שנים למשחקי מכבי חיפה ובדרבי נוטה תמיד לצהוב (גם אם זה לא משרת את האינטרס הישיר של קבוצתי).

גילוי נאות שני: כאמור, לבני (הג'ינג'י) מלאו לאחרונה שמונה עשר חודשים ואני בהחלט רוצה להעניק לו חינוך לתרבות ספורטיבית. להיכל הספורט רוממה, הנמצא מתחת לבית, ככל הנראה אקח אותו בעוד כמה שנים. לאצטדיון הביפ החדיש הנבנה בעיר, אני חושש מאד לקחת אותו מפאת כמות הגועל נפש ביציעים והאווירה העכורה.

אביעד קורמן