היה אחלה משחק במילאנו-הכרך, נתקשה להכחיש זאת.

על המסביב קראנו, שמענו, דיברנו – או שלא. בואו נניח שכן. על הפרק מספר עניינים צדדיים לחלוטין, ברשותכם.

הראשון, הצטרפתי לשידור ב-72-84 למילאנו. היו ימים שהדבר הזה היה מרכז החיים, עכשיו פחות. הכבישים בחוץ היו עמוסי מכוניות בשעת המשחק. זה כבר מזמן לא זה. ולא שאני מחדש משהו, בעיקר משקיט את המצפון של עצמי לנוכח ההתרחקות. מצד שני, נדמה לי ששמעתי שאגה מהחלון. אמנם רק אחת, אבל יש עוד תקווה לנוכח צעקות הביפ המתרגשות עלינו להשמידנו בכל פעם שאיזו צ'לסי מחברת שתי מסירות שנגמרות ברשת.

השני, רבי פנחס הגרשוני בשידור עצמו והאריה השואג בטורו מזכירים היום שטייריס רייס הוא גבר עם ביצים. כשאני חושב על זה קצת, זה פשוט התיאור הכי דוחה שקיים. האין זאת? יש אין סוף משחקי מלים סביב הדבר הזה. הפעם אצנזר. כנראה שזה סתם שטיק של דור ישן, שריד לדיבור ולסלנג מפעם. נתמודד, נו.

השלישי, נאה כרפאל משרבט היום משהו בדו"ח המשחק שכתב ישירות מן הטלוויזיה (אחח, רפול, רפול, איפה הימים בהם הקפת את הגלובוס, לעיתים אף יחד עם הנשיא הצעיר). כותב הנאה: "ובפעם המי יודע כמה הצהובים הוכיחו שיש להם אלף נשמות". אז מעבר לעובדה שאתמול הצהובים היו בכלל כחולים (נו, לא נתקטנן) – מה לגבי כל אותם עשרות ומאות משחקים שבהם הם לא הוכיחו שיש להם אלף נשמות? שהם הפסידו, שהובסו לעיתים, שהפסידו בנקודה או שתיים או שלוש במשחקי בית. למה כשהם מנצחים במשחק דרמטי יש להם אלף נשמות, וכשהם מפסידים בשתיים יש להם רק נשמה אחת?

אתמהה ממושכות ונואשות ולא אבין זאת. טוב שיש משחק מספר 2, כדי להתרכז בעיקר.

אגב, ובאמת שלא יעזור כלום, 26 נקודות של היקמן ו-17 של רייס, יחד עם 17 של סחור-סחור סחורצאניטיס, לא ירגשו אותי אף פעם כמו מספרים דומים של עדי גורדון, ליאור ארדיטי, אמיר כץ, דורון ג'מצ'י ועודד קטש. אבל זה מה יש היום, וזה קורה גם אצל "האיטלקים".

אגב 2 – הסיפור הגדול באמת של המשחק, מבלי לפגוע כהוא זה בגג האימים של אלכס טיוס לניסיון זריקה של קית' לנגפורד שם בסוף, או לאלי-הופ של רייס לטיוס קצת לפני כן, הוא כמובן במאי השידור האיטלקי. הבן אדם תופס את שמעל'ה מזרחי מספר פעמים מבצע טקס קדמון של אמונה טפלה בשילוב קמע, מזווית מצוינת ממש, ובמקום להישאר איתו לאורך כל ההליך הוא מקפיד להניע את המצלמה הלאה כדי לראות אם זריקות העונשין התורניות נכנסו או הוחטאו.

איזה חמור (לדעתי, חמור וגבר עם ביצים זה מאותן שנים בערך, מה שמעיד על כך שאני לא מאוד רחוק מהגרשוני ומהשואג).

מה מעניינות זריקות העונשין, ואפילו מדובר במאני טיים, אם ישנה אפשרות נדירה בקלוז-אפ פנטסטי לגלות מה בדיוק לוחש שם שמעל'ה, הנושף לתוך כפות ידיו על קמעו האומלל אשר חבוי בתוכן. איש כבן 75 או מה, שבוי בטקסיו גם אם יתהפך העולם, והבוקר הוא גם משוכנע, יש להניח, שנשיפותיו וטקסיו הם שהעיפו את הכדורים של היקמן ורייס פנימה, ולא ההגנה "האיטלקית" החדירה.

גם כאן, מזל שיש משחק מספר 2 והזדמנות לבמאי האיטלקי לתקן את דרכיו.