נכון לרגע כתיבת שורות אלו, לא פורסם עדיין גזר דינם של מורן רוט ואלכס טיוס, בגין החלטתם לא להיענות לזימון לנבחרת. אי לכך ובהתאם לזאת, אין לי מושג אם על השניים ייגזרו הרחקה, קנס, עבודות שירות, 100 שעות צפייה רצופה בענף-שאין-לנקוב-בשמו או שמא הכל גם יחד.

כמו רבים אחרים, גם אני עוקב אחרי הסיפור הזה מאז תחילתו. בניגוד לרבים אחרים - ובראשם אושיות איגוד הכדורסל והנבחרת - אני ממש לא מבין על מה המהומה, ומדוע בכלל הגענו למצב בו אנחנו ממתינים לאיזשהו גזר דין בנושא. סביר מאוד להניח שהבעיה היא אצלי, אבל הסיפור הזה נשמע לי הזוי ומנותק לחלוטין מהמציאות.

אם לחתוך ישר לשורה הלפני תחתונה: ההופעה בשורות הנבחרת צריכה להיות זכות, לא חובה. נקודה. אם להמשיך לשורה התחתונה: לא רוצים, לא צריך. סימן קריאה.

בחיי שאני לא מבין את הרעש והדרמה, שלא לדבר על שלל הגורמים המשפטיים שהצטרפו לחגיגה. באו שני שחקנים, והודיעו שמסיבות כאלו ואחרות הם מעדיפים שלא להצטרף לסגל הנבחרת. לא יודע אם מדובר רק בקיץ הזה או בכלל, גם לא אם מה שהוצג בפנינו הן אכן הסיבות האמיתיות או שבעצם יש דברים אחרים בגו. לא יודע, וזה גם לא מעניין אותי. שלום ולהתראות ושיהיה להם בהצלחה בכל אשר יפנו.

יכול להיות שזה בגלל שנולדתי וגדלתי בתקופה אחרת. ימים בהם עבור חלק מהשחקנים המובילים בארץ הכדורסל אפילו לא היה מקצוע, והנבחרת באמת היתה מעל לכל. בלי מרכאות ובלי שום טיפת ציניות. אל תקחו את המלה שלי. אתם מוזמנים לשאול את מיקי ברקוביץ' מה היה גדול וחשוב יותר בעיניו: הליי-אפ שהבטיח למכבי את הניצחון ואת גביע אירופה 81' מול בולוניה, או סל הניצחון מול יוגוסלביה בגוריציה ב-79'? סל האליפות המפורסם מול הפועל רמת גן, או הג'אמפ ההוא מול צ'כוסלובקיה מהפינה הימנית המיתולוגית ביד אליהו, ששלח אותנו לאליפות העולם 86'? לא בדקתי איתו אישית, אבל יש לי תחושת בטן חזקה מאוד מה יהיו התשובות.

ואם כבר מיקי וצ'כוסלובקיה, הנה דוגמה פרטית מהצד השני של המטבע: אני זוכר באופן חד וברור את עצמי בגיל 10 יושב על הדשא ליד בית ההורים באמצע הלילה, ובוכה במשך שעה לפחות בעקבות ההפסד 86:85 לצ'כוסלובקיה בפתיחת יורובאסקט 1975. למיקי היה צ'אנס לנצח גם את המשחק הזה, אבל הוא החטיא בשנייה האחרונה (שופט! היה פאול של מיליון אחוז!! איך אתה לא שורק, יא בן אלף...!!!). שום הפסד של הפועל גבת/יגור, אהבת חיי בתחום הספורט, לא גרם לי לבכות ככה, או בכלל, לצורך העניין. התבאסתי מהפסדים, בטח שהתבאסתי - מתוגה קלה ועד קריזה בינונית. אבל בכי בגלל הפסד של בוזי, איתמר והחברים? אף פעם. סתם שתדעו. לא בדיוק מסקנות מדעיות חד משמעיות, אבל עובדה.

אז אולי זה בגלל הדור והחינוך והנוסטלגיה, ואולי אני סתם לא מבין כלום, אבל אין לי מושג מה ההתעקשות הזו של מאמננו הלאומי ושל ראשי האיגוד. רוט וטיוס לא רוצים? שיישארו בבית. בלי כעסים, בלי מריבות ובוודאי שבלי צורך בדיונים משמעתיים ו/או משפטיים. יוזמנו בעתיד ויבואו? יופי. יוזמנו ושוב לא יבואו? גם סבבה. לא יוזמנו? אין לי שום בעיה גם עם זה.

אגב, אני שולל מראש ומכל וכל אמירות בנוסח "אם תיתן לשחקנים את האפשרות לבחור, שמונים אחוז מהם יעדיפו לא להגיע". קשקוש. גם בעולם של היום - המקצועני, חומרני, ציני וכל מה שתרצו - עדיין ישנם מספיק שחקנים שיבואו מתי שיקראו להם, ושיפגינו לא פחות מחויבות ורצון מגיבורי ילדותי ומהמון אחרים שהיו לפניהם ואחריהם. לא צריך ללכת רחוק כדי להיווכח בכך, רק לצפות שוב במשחקי הנבחרת מטורניר המוקדמות האחרון.

חוץ מזה, נניח שכן יכריחו את רוט, טיוס או כל אחד אחר להגיע - איפה הייתם מדרגים את הרצון והמוטיבציה שלהם על הסקאלה שבין "הנבחרת מעל לכל" ל"עזבו אותי באמ'שכם"? הבנתי. גם אני חושב כך.

לסיכום, לא יצא לי קודם, אז שאפו לכולם בנבחרת - מאדלשטיין וצפונה - על ההעפלה ליורובאסקט 2015 וגם על האופן. עכשיו צריך להמשיך הלאה עם מי שמוכנים ורוצים, ורק איתם. שנה טובה.

shaharhermelin@gmail.com