לא יודע, משהו מוזר כאן.

הפועל חולון משחקת כמעט 50 שנה בליגת העל. ממש ככה, זו העונה ה-49 שלה בליגת הראשונה מאז 1954. מי שמחפש את העונות החסרות ימצא אותן בליגות המשנה.

השבוע פורסם ששלומי הרוש נכנס לרשימת 30 הגדולים של קלעי המועדון. הרוש פותח עונה רביעית בלבד, באף אחת מהעונות הקודמות לא היו לו ממוצע דו-ספרתי. למעשה, הממוצעים שלו צנועים לחלוטין: 4.9 נקודות בעונה הראשונה, 6.0 בעונה השנייה ו-9.7, וזה כבר נאה כרפאל, בעונה השלישית.

אבל מספרים כאלה מביאים שחקן למקום ה-30 בכל הזמנים במועדון עשיר כל כך בהיסטוריה וחוויות כמו הפועל חולון? אתמהה ממושכות ונואשות ולא אבין זאת.

ולאחר שתמהתי ממושכות ונואשות ולא הבנתי זאת, התשובה היא כן. מתברר שכן, הרוש אכן במקום ה-30 בין קלעי חולון בכל הזמנים.

ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי מרים עליה השלום, שחלפו כבר 11 שנים מאז לכתה מאיתנו, מזל טוב להרוש.

שיינית, זה עדיין מוזר לי.

מספר אמירות ותהיות והגיגים בעקבות העניין הזה:

מה קורה במחלקת הנוער של הפועל חולון? היכן כל בוגרי המועדון המוצלחים? איך קורה שאיש מהם לא נותר בקבוצה, מטפס לבוגרים ומשאיר שם חותם? נכון שאפשר לשאול את אותן שאלות גם לגבי מועדונים רבים אחרים, אבל אנחנו בחולון עכשיו. אז חולון.

עופר אשד שיחק את מרבית הקריירה שלו בחולון. הוא מדורג ראשון. רמי ברק-צייג שיחק את כל הקריירה שלו בחולון, בלי מרבית. כל הקריירה. הוא מדורג שני.

ניב בוגין העביר את רוב הקריירה שלו בחולון, ואם היה קצת יותר אנוכי בסגנון המשחק שלו היה ודאי קולע עוד כמה וכמה (וכמה!) נקודות. הוא מדורג שלישי.

מרסל חפץ וצחי פלד הם שחקנים נוספים שהעבירו קריירה שלמה בחולון, ומוטי דניאל, ישראל אלימלך, דזי בארמור, אבי מאור ואחרים שיחקו לאורך הרבה שנים בחולון. חלק מהתשובות ברורות: פעם לא היו זרים בכלל, אחר כך היו רק מעט. היום יש הרבה יותר מדי.

ובכל זאת, מה מאז? ברווז בארגז של אלפר אילמאז, זה מה מאז. דור ההמשך מסתובב בכל רחבי הארץ, והקבוצה עצמה, כמו כולן, הולכת עם זרים ומחפשת מציאות מקומיות במועדונים אחרים ממש כמו במקרה של שלומי הרוש, שהגיע מכפר סבא.

קחו את שון דניאל, התוצר הכי רציני שמזוהה עם חולון בשנים האחרונות, למעשה (שכחתי מישהו? מתנצל מראש). הבן של מוטי, הנכד של מוסא. בילדים ובנערים הוא שיחק בהפועל חולון ובנוער רשם עזיבה ראשונה לנוער של מכבי ת"א. את הקריירה הבוגרת שלו הוא החל, כמו רבים, בליגה הלאומית ועבר לעירוני רמת גן רק כדי להצטרף בהמשך לבוגרים של חולון.

חזר לרמת גן.

חזר לחולון.

עזב לאשדוד.

חזר לחולון.

נשאר בחולון לעוד עונה.

עזב שוב לאשדוד.

עבר לרמת גן.

חזר לחולון.

הבחור בן 25. הוא הספיק ל-ה-צ-ט-ר-ף להפועל חולון, הבית שלו, ארבע פעמים עד עכשיו. ואני שואל מה היה קורה אם הדברים כאן היו קצת יותר מתוקנים, יותר הגיוניים, הן מצד הקבוצות והן מצד השחקנים, הן מצד מאמנים והן מצד סוכנים. למה, בעצם, ששון דניאל - ועזבו רגע תפקידים – לא יהיה השלומי הרוש של הפועל חולון בכל מה שקשור להמשכיות, זיקה, קישור אוטומטי?

נכון לעכשיו הוא יכול היה להיות מדורג כבר במקום ה-20, אולי גבוה מזה, לו היה משחק בהפועל חולון מתחילת הקריירה ועד עכשיו. כמובן שזו אנקדוטה בלבד וזו בפני עצמה אינה סיבה להישאר במועדון בו גדלת, אבל אפשר למצוא סיבות אחרות, די בקלות אפילו, להישאר בבית שלך במקום להחליף קבוצה כמעט מדי שנה.

תמיד-תמיד אני חוזר לעניין של האחים בלול. פגשתי את אלי לפני כמה חודשים. "איך לא נשארת בהפועל חולון קריירה שלמה, מה בער לך ולמה רצת?", שאלתי את מי שחיפש את האושר ברמת גן, ירושלים וראשון לציון. על פניו היה מבע של פספוס. "הכסף, הכסף, היו הצעות טובות וחולון לא יכלו להשוות. בדיעבד הייתי נשאר", אמר מי שסיים את הקריירה שלו בגיל 28, לא רחוק מהבית אבל די רחוק מהתודעה הכללית, כשחקן מכבי ראשל"צ.