בספירה לא מדויקת לחלוטין, ראיתי בשבועיים האחרונים 11 משחקי כדורסל מלאים באולמות, בטלוויזיה או במחשב - החל מיורוקאפ וליגת העל ועד לאומית נשים, ליגת התיכונים וליגה לנערים. 11 וחצי בעצם, אם לכלול מחצית שנייה בין אשדוד לדינמו מוסקבה אתמול.

ההחלטה אם לראות אתמול בערב עוד פרק בעונה השנייה של "הגשר" המשובח עם רעיית הנשיא, או לצפות במכבי ת"א נגד צדביטה זאגרב ביורוליג היתה קלה, לפיכך. ולא לצד שאתם חושבים.

נוצר מצב, ולא נכחיש, שהמאסט או הקצפת, תלוי איך מסתכלים על זה, הפך לאקסטרה. מה גם שאני לא נהנה ממכבי ת"א כבר כמה שנים טובות, פחות או יותר מאז עזב אנתוני פארקר, לא כולל הפיינל פור האירופי האחרון שהיה בהחלט מרגש ומעניין ואפילו, ממש ככה, עורר רגשי הזדהות ואהדה.

בזפזופ מקרי, כשהראש עסוק עדיין בלעכל את אירועי הפרק האחרון בכיכובם של סאגה נורן השבדית ומרטין רוד הדני, צמד שוטרים, התברר שמכבי ת"א הפסידה. לצדביטה. בבית. בעשר הפרש. וכשהאורחים משחקים בלי אמריקאים.

כל כך 1990.

אני לא יודע איך יקבל העם את צמד המלים הראשונות שרצו לי בראש. הן היו, בכנות מלאה: "טוב מאוד". יבשושי כזה, לא ציני או מלא שמחה לאיד. אבל בהחלט "טוב מאוד".

טוב מאוד לאו דווקא נגד הקבוצה הנוכחית של מכבי ת"א ושחקניה, אבל נגד הכיוון שמכבי ת"א מובילה אליו כל השנים.

טוב מאוד נגד כל הקבוצות שחושבות שהאבסת הסגל בזרים ומתאזרחים היא פתרון ותרופה להצלחות ואטרקטיביות, גם אם זה הכיוון שרוב הקבוצות הולכות אליו.

טוב מאוד נגד כל ההולכים בעדר מבלי להרים את הראש, ולחשוב אחרת.

טוב מאוד בעד המקומיים באשר הם שהתאמנו קשה מאוד במשך שנים כדי להיות זכאים ללבוש את גופיית המועדון.

טוב מאד בעד האנדרדוג, בעד הקבוצות עם התקציבים הנמוכים.

טוב מאוד בעד הספורט, ההפתעות, הסנסציות באופן כללי.

אני מניח שזו תולדה של השנים האחרונות, שבהן נחשפתי באופן עמוק לליגות התיכונים, הנוער והלאומית, כולל לסיטואציה הלא פשוטה של צעירים וצעירות בארץ שרוצים להתקדם במעלה הדרגות. לעיתים כל זה הגיע על חשבון צלילה מעמיקה לנבכי רזומה הזרים של נס ציונה או אסטודיאנטס מדריד, או מעקב הדוק אחר משחקי יורוליג שהפכו, אגב, דומים מאוד לחלק ממשחקי היורוקאפ.

לראות חמישיית אמריקאים שחורים בפתיחת המשחק בין קראסני אוקטיבר להפועל ירושלים היה רגע מהמם. לגלות שבסגל של פלוישטי משחקים תשעה לא-רומנים, ואף מקומי לא קיבל אפילו דקת משחק אחת, היה פשוט מדכדך.

אתמול סיפר לי מישהו מאחת הקבוצות בלאומית, שהקבוצה שלו בדקה אפשרות להופיע לאורך העונה עם זר אחד במקום שניים, כדי לפנות עוד מקום לשחקן ישראלי, לזהות מקומית, לשחקן בית. התשובה שקיבלו באיגוד היתה שלילית. לא טרחתי לשאול מה היה הנימוק. אפשר להניח שמדובר ביצירת מצב שאינו שוויוני או ספורטיבי בהשוואה לקבוצות אחרות, כאילו לא יכולה להיות סיטואציה שקבוצה עם זר אחד תהיה עדיפה על מספר אחרות עם שני זרים. עד כדי כך הכדורסל פה נעשה מקובע ומוביליו הולכים עם הראש בקיר.

בערב קיבלנו 11 קרואטים ובוסני אחד, בלי סיוע של אף אמריקאי, גוברים על עשרה זרים ומתאזרחים ורק צבר אחד ששיחק. כן, זה יקרה כנראה אחת להרבה מאוד מפגשים, אבל ניצחון כזה הוא שווה ערך מבחינת הגאווה והסיפוק לכל אותם מפגשים ביחד.

הכיוון הזה לא מרגש, לא מאתגר, לא מעניין, לא מסקרן, לא מושך ורחוק מלספק איזשהו רגש. לפחות מבחינתי. ואיך היה כותב עפר שלח לפני עשרים ומשהו שנים, בז'אנר שאיש לא הרשה לעצמו עד אז: "לא ראיתי את המשחק אתמול בין מכבי ת"א לצדביטה, אבל אני חושב שכך וכך".

אז גם אני לא ראיתי, אבל המסקנות שלי ברורות והניצחון של הקרואטים הצעירים ברובם ונטולי האמריקאים חיזק אצלי עוד יותר את הקו הנוכחי. קבוצות עם זרים בכמויות בלתי הגיוניות? אין בכלל ספק שעדיף עוד פרק עם סאגה ומרטין לצד רעיית הנשיא.