מכבי ת"א ניצחה אתמול בצרפת. יוגב אוחיון, ג'רמי פארגו, סילבן לנדסברג. סיומת חזקה, לא נכחיש זאת. ברם ובאמת ובתמים, לא מרגש, לא נוגע, לא מדבר. עוד משחק שאפשר לראות בטלוויזיה, ולהקריב רבע שלם בנחת לטובת עניין אחר מבלי ששום אסון יקרה.

בדיוק מה שעשיתי.

24 שנים אחורה הגישה היתה שונה. המראות מ'בובלאן', האולם המקומי, ככל שניתן להתרשם מהם באמצעות הטלוויזיה, הובילו אותי לסיפור שמטבע הדברים מסתמך על זיכרונות הולכים ומטשטשים עם השנים.

היכל הספורט בובלאן, לימוז', צרפת. משהו כמו ינואר-פברואר 1990. אפשר לבדוק את התאריך בקלות, אבל עזבו את זה ככה ונשוט על כנפי הזיכרון לאן שיישאו אותנו. אגב, יכול להיות שכתבתי על זה בעבר, אבל כדורסלע-האתר קיים כל כך הרבה שנים ומי זוכר.

זו היתה הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל עם מכבי ת"א. למעשה, הטיסה הראשונה לחו"ל בחיי. כן, בגיל 21 ומשהו. לא נרשמו טיסות קודמות. לא היה טיול להודו, לא לנפאל, לא לדרום אמריקה ולא לתאילנד. לא בכלל. גם לא טיסות עם ההורים לאירופה או לארצות הברית כילד או נער. הסתפקנו אז בבתי מלון ברחבי הארץ מפעם לפעם. ימים אחרים, אולי סגנון חיים ונורמות אחרות. כנראה שגם ענייני תקציב.

ואנוכי כתב צעיר בעיתון "עולם הספורט" הייחודי נכון לאותם ימים, שיצא לאור וגם נפח את נשמתו במהירות. הייתי נרגש עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ. מזכירת המערכת, שהכירה את אחד מאנשי התקשורת הוותיקים והמנוסים שיצאו אף הם לנסיעה, נעזרה בקשריה הטובים כדי לדאוג לי. "עשה טובה ושים עין על הילד, זו נסיעה ראשונה שלו".

והאיש לקח אותי תחת חסותו.

בטיסה עצמה, ממש כרגע אני נזכר, הוא הצביע החוצה דרך החלון ואמר: "רואה? אלה הרי האלפים". יאאא אולוהייים, היו ימים.

תקופה לא משהו מבחינת מכבי ת"א, ככל הזכור. המאמן היה טד אואנס, אמריקאי קצת קשוח אבל בעיקר חביב, שאימן הרבה מאוד שנים באוניברסיטת קנזס. הקבוצה הפסידה למדי תחתיו בשבועות ההם ולצרפתים היתה קבוצה טובה. אז, יש להניח, התפתחו ניצני החיבה העזה שלי לכדורסל האירופי וההתמסרות הגדולה לענייניו (באין מישהי להתמסר אליה ממשית באותם ימים, יש לציין). קשרי אהבה עבותים נוצרו שם.

ידעתי כל פרט על לימוז' העיר והמועדון, על כל אחד משחקניה ועל צוות האימון, אבל הכל מרחוק. דרך עיתונאים צרפתים, דרך מגזינים. אינטרנט לא היה. שום דבר מאלה לא הכין אותי באמת לביקור ראשון באולם של קבוצה זרה, או לנחיתה בעיר אירופית שמעולם לא הייתי בה.

נחתנו.

לימוז' של 1990 היתה מקום נידח למדי, מנותק ומרוחק מערים גדולות ומרכזיות. אנשי המשלחת, שמגיעים מלב העולם הקרוי ישראל, כינו אותה "חור". גאוותה, כמו שאומרים מורי הדרך, היתה על תעשיית הפורצלן המשגשגת. גם ממני הם שאבו כמה מטבעות כשקניתי קוף קטן מפורצלן באחת החנויות, מכורבל בשנתו. לימים הפכתי את העניין לנוהג, וקניתי בכל אחת מהנסיעות הבאות חיה קטנה מעץ, מתכת, פורצלן או כל חומר אחר, סוג של מזכרת. כמו חותמת בדרכון רק יותר מוחשי. הנה, הייתי כאן. עד שיום אחד, בנסיעה ה-20 או ה-30, מי זוכר, אמרתי לעצמי די עם השטויות האלה והפסקתי. כנראה שאז כבר היה למי להתמסר וסדרי העדיפויות והתחביבים השתנו.

הקוף הזה מונח ממש מאחורי כרגע על המדף ואחת מאוזניו חטפה מכה קלה. לצדו הינשוף מג'ירונה, האיילה מברצלונה, הנמר מקאזרטה (שזכה לאייטמון נפרד בעבר) ואחרים. מוזר, הייתי בטוח שהקוף נשבר זה מכבר. הוא נח וישן כאן בגאון כבר 24 שנה, פייייייי. שרד את כל מעברי הדירות, השיפוצים. יפה מצדו. התרגשות קלה אוחזת בי לרגע לראותו עדיין כאן. חמוד כזה. עלה בטח חמישה פרנק צרפתי או משהו.

באחד הערבים נכנסנו למסעדה, חבורה של אנשי תקשורת מישראל. אנשים שהיו פה והיו שם, כאלה שמבחינתם מדובר בעוד ארוחת ערב ולא יותר. כשהגיע המלצר ואחד מאנשינו השתמש בצרפתית שלו כדי להבין מי נגד מי בתפריט, שאל אותי נוטל החסות הוותיק אם אני רוצה סטייק עגל או אולי רגלי קרפדה. מזועזע למדי שאלתי אם יש שניצל ופירה, מנסה לחזור אל המוכר והטוב מהבית. צחקו עלי כהוגן שם, לא נכחיש זאת, ושניצל לא היה. הלכתי על סטייק עגל לראשונה בחיי, וסיימתי שני ביסים. השני כבר היה קשה מנשוא, אחד יותר מדי.

והנה מתקרב המשחק. בעיה קשה נפלה על המחנה של מכבי ת"א שעה שווילי סימס חלה ולא יכול היה לצאת מבית המלון לעבר האולם כדי לקחת חלק באימון. הילד היה בן 30 בערך, אני מהמר, והיה לו חום גבוה מאוד. שיחות חפוזות בין המאמן לאנשי ההנהלה ורופא הקבוצה הובילו להערכה, שסימס לא יוכל לשחק למחרת. וכך היה.

אלא שהמנהל שמלוק מחרובסקי חד כתער כהרגלו, חשב לנצל את הסיטואציה לטובת הקבוצה. הוא הכיר אותי עוד מימיי כשחקן במחלקת הנוער של מכבי פ"ת, ומהניסיון הכושל להעביר אותי למחלקת הנוער של מכבי ת"א. "בוא נעשה תרגיל לצרפתים", הוא אמר לי, "תעלה ותתאמן והם לא יבינו מי השחקן החדש שהבאנו פתאום".

שמלוק לא לקח בחשבון את הניתוח המפורסם ההוא ברצועה הצולבת מספר שנים קודם לכן, ובעיקר לא את העובדה שאין לי גומי למשקפיים, כן? איך אפשר להתאמן בלי גומי למשקפיים?

"עזוב, בחייך, לא נגעתי בכדור כבר שנתיים", אמרתי לו, "וחוץ מזה אין לי פה גומי לקשור את המשקפיים".

סיפור אמיתי, בחיי. בימים ההם, בזמן שהמשקפיים של ג'יימס וורת'י וקארים עבדול ג'באר נראו כמו פריטים ייחודיים של טייסי חלל שזלגו לכדורסל, כאן, בארץ, שיחקו עם חוט גומי מתחתונים ישנים עם שתי לולאות בקצוות, שהחזיקו את המשקפיים הרגילים - אלה של היומיום – כדי שלא יעופו מהפנים בזמן משחק.

"נסדר לך גומי למשקפיים", צחק שמלוק על הצעיר הנבוך במיוחד, שהתעקש על הפרדה בין ימיו הקודמים ככדורסלן לבין תפקידו הנוכחי כעיתונאי, ובחר בתירוץ אחר. העיקר לא לעלות ולהתאמן עם מכבי ת"א, במה שיכול היה להפוך לסיפור עיתונאי גדול בפני עצמו. בסוף הוא ויתר עלי.

נכנסנו לאולם. האולם הראשון שראיתי באירופה. יש לו אפקט מיוחד, ל'בובלאן', היציעים שם לא שווים בגודלם. אחד ענקי ותלול שמגיע עד לב השמיים ומאיים ליפול על המגרש עצמו, והשני קטן יותר, תלול פחות וסטנדרטי יחסית. למחרת, במשחק, כשהאולם היה מלא, היציע התלול נראה אפילו מאיים יותר. סביר להניח שאני מקצין ומגזים, אבל זה היה הרושם הראשוני, ולא נתקלתי ביציע דומה לזה במקום אחר באירופה לאורך השנים.

גיים דיי.

סימס עדיין חולה ונשאר במלון. קווין מגי סובב קרסול באופן קשה בדקות הראשונות ולא חזר עד לסיום המשחק. הצרפתים, עם סטפן אוסטרובסקי, רישאר דאקורי, דון קולינס ומייקל ברוקס, לצד ג'ימי ורוב, קן דאנסי, ואלרי דמורי ואחרים, שיחקו יחד ובהנאה גדולה. מכבי ת"א, עם ג'מצ'י, מרסר, דניאל, ליפין, בארלו ואיציק כהן שקלע את סל הסיום, היתה מכונסת ומכווצת ומוכה. אדמומית ענקית התפשטה על לחייו של טד אואנס. חטפו שם 25 הפרש והקהל המקומי היה בטירוף. כאב לי הלב על מכבי ת"א, ככל הזכור, אבל לא יכולתי שלא להישבות בקסמי התרבות הזרה, הכדורסל האחר, השחקנים שעליהם רק קראתי עד אותו זמן.

נכבשתי ורצתי לקנות 'מאקסי באסקט', מגזין כדורסל מקומי מפואר למדי, שיכולנו רק לחלום על כמותו בישראל באותו זמן. עוד מסורת שהחלה בנסיעה ההיא וליוותה אותי גם בנסיעות הבאות לרחבי אירופה. למדתי שפות דרך מגזיני כדורסל, יופי של שיטה ללימוד שפה, אגב.

טד אואנס פוטר מהקבוצה זמן קצר מאוד אחרי המשחק וסיים את דרכו. אני רק התחלתי מסע ארוך בכדורסל, שכמעט שאינו יוצא עוד מגבולות הארץ, אבל יש אומרים שלא הסתיים עד עצם היום הזה ממש.