בחודשים האחרונים חזרתי לשדר בטלוויזיה בקצב גבוה יחסית, אחרי תקופה של מספר חודשים בלי שידורים בכלל, או לכל היותר משחק בשבוע.

ולכן, ובעקבות זאת, וכתוצאה מכך – הנה כמה דברים שאני שואל את עצמי היום, אחרי כמה מאות שידורים בטלוויזיה כפרשן במגרשים או באולפן בשנים האחרונות, וכמה אלפי משחקים כצופה במגרשים או בבית לאורך הרבה שנים.

שואל על ההבדל, המהות, הצרכים, מה מתאים, מה כדאי - אם לא הסברתי את עצמי נכון.

למשל:

האם יש טעם להזכיר בכל התקפה רביעית-חמישית מעבר של ההגנה מאיזורית לאישית, או מ-1-3-1 ל-2-3? האם זה מעניין את הצופה בכלל, או שזה דיבור ז'רגונאי שפונה ל-38 מאמנים שצופים במשחק, ול-14 נוספים שלומדים כעת בקורס מאמנים? ולמה אני מרגיש כמו פלצן אופנתי כשאני אומר הגנה אישית מתחלפת לאיזורית?

ובאותה נשימה: האם העובדה שמעולם לא אמרתי בשידור סייד פיק אנד רול נובעת מ . . . ממה בעצם? והרי היו מאות סייד פיק אנד רול במשחקים ששידרתי, אז איך קרה שלא הזכרתי את הביטוי הזה אפילו פעם אחת ובכל זאת שרדתי בתפקיד עד היום? הייתכן שאפשר בלי זה? האם כל כך קריטי מאיפה הפיק אנד רול מגיע?

מה הנוסחה המנצחת, לדבר הרבה או מעט? להיות רציני וענייני, או לחפש דאחקה בכוח? לצחוק ולגחך בקול רם מבדיחה של השדר שלצידך, או להתאפק ולא להשמיע קול מהסוג הזה?

האם לתקן את השדר כשהוא טועה? ואם כן, בכל פעם שהוא טועה, או רק אחת לכמה טעויות? ובכלל, האם הייתי רוצה שיתקן אותי במקרה שאני טועה או משבש שם?

האם להיות החלטי ונחרץ באמירות ולחפש מלים גדולות כמו "לא ראיתי דבר כזה", "מאז ומעולם", "נורא ואיום", כישלון חרוץ", או להציג לב רחום, לסייג, להתחשב בכך שמדובר בשחקנים ומאמנים ולא ברובוטים או מכונות?

מדוע הבמאי מצפה שאוכל להסביר מה נאמר בפסק הזמן, אם המצלמה הולכת לכיוון הקהל, והמיקרופון קולט את דברי המאמן רק באופן חלקי? ובכלל, האם יש צורך לרדת לכל פרט במהלך פסק זמן, או לפטור את כל העניין באיזו תגובה קצרה וגמרנו? ואולי להתייחס ברצינות ולעניין רק לפסקי זמן קריטיים של סופי רבעים, נניח?

מה יותר נכון, לנסות לנתח ולבאר כמעט כל מהלך, או לשתוק לפעמים לכמה התקפות, ואז לנסות לתאר או להסבר מגמה כללית?

כשאני אומר: "הם קולעים היום ב-45% לשלוש, ובשבוע שעבר קלעו 12 שלשות במשחק חוץ בטורקיה, שזה שלשה אחת פחות מהשיא העונתי שלהם למשחק" – האם מישהו בבית מצליח לעקוב אחרי משפט כזה? האם זה לא נשמע כמו דקלום יבש וחסר טעם? האם זה משפט שנשאר בראשו של הצופה כעבור חצי דקה, או שמזמן יצא מהאוזן השנייה בגלל עודף מספרים?

האם לעסוק בעיקר בניתוח יכולות אישיות של שחקנים, כולל התרשמות משפת גוף, תנועה עם ובלי כדור, יתרונות וחסרונות, או להתעכב יותר על מהלכים כללים של הקבוצה כקבוצה. כלומר, מה יותר מעניין: "ריבאונד ההגנה של וויצ'יטה סטייט הוא החלק החזק ביותר של הקבוצה הזו, יש לה שלושה שחקנים שמורידים בממוצע 6 ריבאונדים בהגנה ומעלה, ובכל מהלך לפחות שלושה שחקנים קופצים על כל ריבאונד כזה. אחד המפתחות לניצחון נגדה הוא לקחת לפחות 10 ריבאונדים בהתקפה?". או אולי: "ג'ון בראון הוא אחד הריבאונדרים הטובים ביותר שמשחקים כיום ברוסיה, כאן, בהילוך החוזר, אפשר לראות דוגמה טובה לדרך בה הוא נועל את השחקן שלו, קופץ לריבאונד עם יד אחת ובשנייה הודף מעט לאחור כל מי שמנסה להפריע לו ובכל זאת מספיק לקלוט את הכדור בשתי ידיים ובשיא הגובה. הניתור הוא לא החלק החזק שלו, אבל המיקום והעיתוי הופכים את בראון לריבאונדר יוצא דופן ביחס לגובהו – רק 1.98 מ'. הוא מזכיר לי מאוד בסגנון שלו את סטיב ג'ונסון, ששיחק בעונה שעברה בבני הרצליה".

וכמובן, איך לא, העיסוק החוזר ונשנה סביב סוגיות יצאו מכל החורים: מה היית עושה עכשיו אם היית דני פרנקו/נדב זילברשטיין/המאמן של ריטאס וילנה. האם היית הולך על סל של שתיים או שלוש במהלך האחרון? האם היית מבצע עבירה או לא? האם ללכת על טו פור וואן ב-37 שניות שנותרו? וכמובן, בפן אחר, איך הצלחתי לנחס את קלע העונשין שעמד עד היום על 14 מ-14. האם כל אלה מעניינים את הצופה, האם אני באמת יכול להעמיד עצמי במקום המאמן של קנטאקי או תיכון עמק החולה, או שבמאני טיים כל מה שהצופה אומר לעצמו זה: "שתקו כבר, ובמקום לבלבל את המוח תנו לראות מה הולך לקרות וזהו"?

אני מניח שאם יש לכם תשובות לשאלות הרבות שהוצגו כאן, הן בעיקר בנוסח: "גם וגם, וגם וגם".

ואם זה ככה, לא עזרתם לי במיוחד, אבל תודה על הקריאה וההתחשבות.