אז איך בעצם החל סיפור הסטטיסטיקה ממוחשבת במגרשי הכדורסל בארץ? לא יודע, אבל אני בהחלט יכול לספר לכם על השנים שלפני כן, אלו שסללו את הדרך לסטטל'ה הממוחשב שכל אחד מכם חווה היום כאילו היתה כאן מאז ומעולם.

אי אז בימים, משהו כמו סוף 1987, הגעתי לגלי צה"ל כחייל סדיר. רונן גורביץ' היה אז עורך תוכנית הכדורסל 'צעד וחצי', אלי ישראלי הגיש, איתן גרין שימש כפרשן באולפן, ויויאן פרץ הפיקה. ואני, צעיר ושחור שיער לחלוטין, מוכה הלם עדיין מהעובדה שימיי ככדורסלן תמו כנראה בלי שוב בעקבות קרע ברצועה הצולבת בברך, הלכתי ונכבשתי בקסמי הרדיו.

פרק שלם על אודות התקופה ההיא נכתב ופורסם ב'דאנק בפרצוף' המכובד, הספר שלא ברור עדיין איך לא רכשתם כל השנים, אבל כאן נתמקד בענייני הסטטיסטיקה.

והסיפור הוא כזה, פחות או יותר.

הייתי חובב מספרים מאז ומעולם מצד אחד. כל עוד שאלו בשיעור כמה זה 48 כפול 35 הייתי הראשון להצביע. ברגע שהגיעו המשוואות עם שני נעלמים, התקפלתי בכיסא והלכתי לאיבוד. מצד שני, תמיד הייתי בעל זיכרון טוב ומסוגל לדקלם מספרי טלפון ולספר בדייקנות רבה על אירועים שחוויתי בגיל 4. הצלע הנוספת היתה אהבת הכדורסל.

נכון לאותו זמן פרסמו בעיתונים את קלעי הנקודות בלבד במשחקי הליגה, וסטטיסטיקה ממוחשבת לא היתה. ייתכן שבעיתונים פורסמו טבלאות צרות שכללו נקודות, ריבאונדים ואסיסטים במשחקי גביע אירופה לאלופות בלבד, לא מעבר לזה.

ויום אחד הגיע הרעיון. לא זוכר מתי, למה ואיך, אבל היה לי ברור שאני לוקח את העסק שלב אחד קדימה. עודף זמן פנוי? מוטיבציה? שאיפה למקצוענות? רצון להשקיע ולהתקדם כמו כל חייל ממוצע בגלי צה"ל? אולי כל זה יחד. הצעד הראשון היה להשתלב בתוכנית כסטטיסטיקאי, וזה קרה די מהר בזכות רונן גורביץ' שהכיר את שמי מהתקופה בה פרסם תוצאות ליגה לנוער במעריב, ורשם את שמי כקלע הבולט של מכבי פתח תקווה. מהר מאוד נכנסתי פנימה, ואלי ישראלי שיחרר בין הקרדיטים בפתיחת ובסיום התוכנית: "על הסטטיסטיקה, ערן סלע".

אבל מה זה על הסטטיסטיקה? מה המשמעות, מה התוכן, מה ההיקף? די מהר היה לי ברור שהתפקיד ייראה כפי שאדאג שהוא ייראה, ובין להיות חפיפניק למשקיען יש הרבה שלבים בסקאלה. בחרתי בקצה הכי רחוק, הכי גבוה והכי מאתגר שלה וטרחתי על תוכנית פעולה.

שלב א': החלטתי להיעזר בעובדה שיש לי טייטל מסודר בתוכנית ידועה ובתחנת רדיו פופולארית.

שלב ב': בניתי דף סטטיסטיקה אחיד, שכלל את כל הקטגוריות הבולטות במשחק, כולל חסימות ואפילו הטבעות, שאיש לא ספר עד אז.

שלב ג': גייסתי צוותים-צוותים של אוהבי כדורסל שירצו לשמש כסטטיסטיקאים במשחקי ליגת העל. שניים בכל מגרש, כל אחד יעבוד במהלך משחק אך ורק על קבוצה אחת.

שלב ד': הכנתי תעודות כניסה למגרשים לכל צוותי הסטטיסטיקה, תוך שאני פונה לכל הנהלות קבוצות הליגה ומסדיר מראש את תוקפן כתעודות המאפשרות כניסה למגרשים באופן קבוע ומסודר.

לא זוכר איך ומאיפה גייסתי את כל האנשים, ואיך מצאתי מועמדים מתאימים בגבת, בגליל, בירושלים, בחולון ובאשר המקומות. מן הסתם נעזרתי בשדרי התוכנית, שכל אחד מהם הכיר פה ושמע על זה ועל ההוא. בסופו של דבר, אחרי שהועמד על רגליו קאדר ארוך שהספיק לכל מגרשי הליגה, כולל סטטיסטיקאי מחליף לכל צוות למקרה של מחלה, מילואים ושאר בישין, הצעד הבא היה לקיים אסיפה ולהסביר, בעצם, לקראת מה אנחנו הולכים.

בשלב הזה כבר היה ברור לכל צוות התוכנית, שיש להם עם עסק עם חולמני, אבל רציני. אחד שבאמת רוצה ליצור כאן משהו שטרם היה. ובאמת, באחד הימים כינסתי פגישה בתחנה הצבאית ביפו בנוכחות כל הסטטיסטיקאים שהגיעו מכל רחבי הארץ. חילקתי את הדף האחיד ואת תעודות הכניסה (שהיו מודפסות על בריסטול נתון בתוך ניילון, שאחזו בהם סיכות שדכן). זו היתה פגישה רבה משתתפים, נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שגם אלי ישראלי, או איתן גרין או רונן גורביץ' (זורק את שמות כולם, מה אכפת לי) נכחו בפגישה. או לפחות אחד מהם. בטח רונן.

קהל הסטטיסטיקאים היה נרגש למדי. העברתי את האני מאמין שלי בהרצאה מאולתרת אליה התכוננתי זמן רב. סיכמנו שבכל מה שקשור לזריקות ל-2, זריקות ל-3 וזריקות עונשין, סימון איקס הוא החטאה, וסימון של עיגול זה סל. גם בכל שאר הקטגוריות הודפסו ספרות, והיה צריך פשוט לסמן – איקס או עיגול לא ממש משנה.

בנוסף לכל אלה, יצרתי קשר הדוק עם איגוד הכדורסל ואספתי שבוע אחר שבוע את כל טופסי המשחקים שהכינו במזכירות. משם נשלפו החוצה אחרי עבודה יסודית נתונים כמו עבירות, עבירות טכניות, תוצאות והפרשים במחצית ראשונה, תוצאות והפרשים במחצית שנייה, פסקי זמן שאיש מעולם לא בדק, קיבץ, ליקט.

רגע, רגע, סליחה, בלבול בסיפור (נדמה לי).

קודם, עונת 1987/88, הלכתי על גישה ישירה לאיגוד בלי רשת הסטטיסטיקאים. רק מאוחר יותר, בשתי העונות הבאות, הגיעו הסטטיסטיקאים עצמם.

לא היה פשוט. פה היתה בעיה כשלא אפשרו לצוות מסוים להיכנס למגרש, ושם מישהו לא הגיע ולא טרח לעדכן מראש, כשהוא מותיר אדם אחד על שתי קבוצות במקביל במשחק מסוים. אני לא מוציא מכלל חשבון שהיו טעויות, שהיו אי דיוקים, אבל לא היה שום דבר להשוות אליו. לראשונה נערכה סטטיסטיקה מלאה במשחקי ליגת העל בישראל שבוע אחר שבוע בכל המשחקים. כל דבר נחשב לבונוס.

ומה בעצם קרה עם כל החומרים? הרי לא היתה להם השפעה ממשית בשידור עצמו.

זו היתה התוכנית, וכך היא בוצעה: אחרי משחקים, למחרת, או כעבור מספר ימים, כל צוות היה אחראי להעביר לי את הטופס שהכין. גם כאן לא הכל הלך חלק – ההוא שכח, זה איבד ומצא, ואחרי סטטיסטיקאי אחד או שניים הייתי צריך לרדוף דרך קבע ולבקש שיעבירו לי, פשוט כי אי אפשר היה לסמוך עליהם שיעשו זאת בעצמם.

ואז, בסוף העונה, ישבתי עם מי שמכונה גיל ו'התרגיל' סלע ועם חברו הטוב, השכן המכובד יניב בביוף, לימים שחקן בעצמו שפעיל עד עצם היום הזה בארצית, ואספנו, חיברנו, גיבשנו, סיננו, ומה לא, כדי להכין טבלאות מסודרות, להסיק מסקנות, לגבש נתונים. למשל, מלך העבירות הטכניות, או מלך הסלים במחציות ראשונות בלבד, או הקבוצה שלקחה הכי הרבה פסקי זמן, או טופ 10 של כסחני הליגה.

כאלו היו השנתיים הראשונות. בסופו של דבר הודפסו חוברות שלמעשה הקדימו בהרבה את זמנן, וחולקו לראשי הקבוצות, למאמנים, לעיתונאים מובילים בתחום הכדורסל. הראשונה צנועה יחסית, משהו כמו 20-24 עמודים, השנייה כבר באיזור ה-40 (שולף מספרים בלי ביסוס, כן? זיכרון נטו).

גם כאן היה בסיס התנדבותי לכל הקטע: הכל נעשה במקום העבודה של אבא שלי, חברת גסטטנר, ויסלחו לי מנהלי החברה ממרחק השנים על השימוש בדפים רבים, עמודי כריכה, סיכות, מדפסות ועוד כהנה וכשמה.

החוברת השלישית היתה מפוארת ממש וכללה בערך 90 עמודים. היא נסגרה לאחר סיום השירות שלי, באיחור מסוים, כשכבר עבדתי בעיתון עולם הספורט. נעזרתי אז בתוכנת מחשב של בחור בשם ג'וש (ג'וש מה, לעזאזל? רוזנפלד אולי) שהכרתי בעיתון מיד אחרי השחרור. הוא ייצר מהנתונים המצטברים חתכים וגרפים וטבלאות בצורות שונות ומה לא. זו היתה אימפריה של ממש, שטרם נראתה כמותה בימים ההם. 90 עמודים או משהו כזה.

במבט לאחור אני חושב שהמשימה הזו נבעה בין השאר משעמום, מאובססיביות ודקדקנות טרחנית שאין כמותה, כמו גם מעודף זמן פנוי. אבל החוברות והפרויקט כולו ראו אור במשך שנים גם מתוך רצון ליצור משהו שטרם קרה. והיתה גם תקווה, אינטרס בעצם, להתקדם בסולם הדרגות. לקוות שמישהו יידע להעריך את זה ואולי לשלוף אותי לתחום שמתקשר לעניין. למשל, עיתונות ספורט. וכך היה.

הרבה קודם לסיום תקופת הצבא ולמעבר לעיתונות מוניתי לעורך התוכנית לצד דוד לביא (ואני חייב להזכיר כאן באיזשהו מקום גם את משה זמוש האגדי, אחרת הוא ייעלב).

זאת אומרת שאכן כי כן, העריכו.

והתיאבון רק גדל.

ואיך ולמה אני נוחת עליכם דווקא עכשיו עם הסיפור הישן הזה, שמאיים להסתיים רק אחרי 1500 גרם טקסט? כי בשבוע שעבר, במשחק בין הפועל ירושלים לפלוישט ביורוקאפ, שימשתי כפרשן בטלוויזיה. לצדי ישב בחור צעיר שהציג עצמו בשם רועי, סיפר שהיו לו חלק מהיומנים שכתבתי בזמנו ויצאו לאור ב'מודן' ושאל אם אני מכיר מאמנים בליגות נמוכות. אמרתי שינסה אותי, כי אולי כן.

"אתה מכיר את רוני צוקרמן?", הוא שאל.

"בטח שאני מכיר, אימן ברחובות, יבנה וקרית גת, נכון?".

"כן", הוא ענה. "זה אבא שלי".

יאאאאאא אולוהיייייים! (לא אמרתי, אבל חשבתי). "אתה הבן של רוני צוקרמן? אז רגע, סבא שלך זה משה צוקרמן?".

"כן", ענה החבוב הצעיר שתפקידו היה לעדכן און ליין את הסטטיסטיקה הממוחשבת במשחק לצורך השידור, ולעדכן את השדר/פרשן בנתונים מיוחדים בזמן אמת.

רועי צוקרמן הוא בנו של רוני ונכדו של משה, הצוות שגייסתי ל 'צעד וחצי' ושירת בהתנדבות מלאה והמון רצון וחן במשחקי הבית של הפועל חולון בשנים ההן, ואם אני זוכר נכון אז גם פה ושם במשחקים של מכבי ראשל"צ. אבות וסבים אכלו קש על טופס מנייר ומילאו אותו בקשקושי עט, בנים עשו חיים על כפתורי המקלדת מול המחשבים המהירים של המאה ה-21. גם הם וגם הוא נשארו קשורים ונאמנים לכדורסל ולסטטיסטיקה.

איי איי איי, איזה סיפור נאה.