רשימה של החודשים האחרונים, על פי זיכרון נשיאותי הולך ומיטשטש:

בן רייס.

ג'וליוס רנדל.

פול ג'ורג'.

סטיב נאש.

ג'בארי פארקר.

גיא פניני.

ויקטור חריאפה.

אנדרסון ורז'או.

יניב גרין.

יש עוד. בטוח שיש עוד.

ואם אין כרגע, יהיו בעתיד.

הדבר הכי בטוח בספורט הוא שהפציעה הגדולה הבאה ממתינה מעבר לפינה. שום דבר לא בטוח: לא אם הזריקה הבאה תיכנס, לא אם הקבוצה תנצח, וגם לא תוצאת הרבע או המחצית.

אבל הפציעה הגדולה תגיע בוודאות. זה יכול להיות כל אחד וכל אחת. והברכיים, שצועדות בראש מצעד המפרקים הארורים, די עושות מה שהן רוצות.

כל כך הרבה סיבובים, שינויי כיוון, נעילות, זינוקים, נחיתות. מה הפלא שהן והרצועות והעצמות שקשורות אליהן או מרכיבות אותן, מודיעות על שביתה באופן חד צדדי ופתאומי.

בשעת כתיבת השורות אני חש כאבים קלים בברך שמאל, זו שנותחה לפני - שימו לב – 30 שנים בדיוק באוקטובר הקרוב. עדיין, מפעם לפעם, בלי שום סיבה ממשית, ללא תנועה חדה או פתאומית, היא מזכירה את קיומה, המנוולת הזו.

מקפיד לא להעמיס עליה, לא להעסיק אותה יותר מדי, להעניק לה חיי שלום ושלווה ורוגע ככל הניתן. ובכל זאת, למנוולת הזו יש חיים משל עצמה.

ועל אף תכיפות המקרים וההסתברות הגבוהה לפציעה חמורה, האנשים ממשיכים לרוץ ולקפוץ ולזנק במגרשים כאילו כלום. הפציעות נוחתות סביבם מכל עבר ומלבד חשש קל ברגע שזה קורה לידך, כולם ממשיכים הלאה. אמיצים, מה יש לומר. עד שזה מגיע לשחקן עצמו, ואז כבר אין ברירה אלא לעצור ולבחון הכל במבט מהצד. מבט קצת מאוחר.

התיאורים בטלוויזיה ובאינטרנט לגבי הפציעה של גרין באולם בחולון אתמול, היו דרמטיים מדי. זו פציעה רצינית, לא נכחיש זאת, אבל ראינו כבר תמונות קשות מאלה וגרין לא התפתל מכאבים באופן חריג. הוא הטיח את כף היד ברצפה, אחרי שהבין אנה בא, ותפס קצת את הראש. אבל פאניקה, חוסר אונים, בכי וייאוש – לא אצל הר האדם הזה.

ובכל מקרה, זו הזדמנות לאחל החלמה מהירה לאחד השחקנים הכי מסורים בכדורסל הישראלי, ולתהות חרישית האם בא הקץ בעקבות הפציעה הזו לגבי סיכוייו - שהיו עד אתמול מאוד ריאליים - להפוך למלך ההופעות של נבחרת ישראל בכל הזמנים.