לא יודע איך קוראים לזה היום. פעם, מזמן, נגיד 35 שנים לאחור בערך, במגזין ביפיונרי להחריד כמו "פנדל" עליו השלום, קראו לזה זרקור.

מין שאלון, בקיצור. קח נושא או הגדרה – ותשלים.

זה מה שציפה לי בתיבת המייל הנשיאותית על ידי קורא בשם זליג. בקשה לסוג של תעודת זהות ארוכה על פי קריטריונים שהוא עצמו קבע. מאתגר, למען האמת. אז זליג, או תהיה מי שתהיה, הנה הפרטים המלאים לשאלותיך ולרווחת העם כמובן, וכאתגר שנוצר כאן תוך כדי מילוי הסוג-של-סקר הזה.

גיל: שלא נדע, 46. מתקרב ל-47.

גובה: 2.03 מ' בלי נעליים.

מקום לידה: פתח תקוה, עיר האורות של המזרח התיכון.

משפחה: נשיאותית, אלא מה. רעייה בת 44 ושלושה ילדים: איתי סלע הפלאי בן 15 וחצי, נגה סלע חסרת התקדים בת כמעט 13 ותומרינגו סטאר בן 7 וקצת. הצטרפה כלבה לא מזמן, קיטי נאומוסקי שמה, כיום בת 3 וחצי.

מקום מגורים: רמת גן-העיר. ומסביבי בטון, אבל גם קצת ירוק לנשמה.

משחק השיא כשחקן: בכל מה שקשור לבוגרים לא הספקתי הרבה, כן? ובכל זאת, 18 נקודות בבכורה בבוגרים בגיל 16 וחצי עם מכבי פ"ת נגד אליצור קרית אונו בליגה הארצית, שהיתה אז הליגה השנייה (הלאומית טרם הומצאה).

התכונות הטובות כשחקן: קליעה, ריבאונד הגנה, ראיית משחק, מסירה, משחק עם פנים וגב לסל.

התכונות החלשות כשחקן: ריבאונד התקפה, אחד על אחד, היעדר גמישות אתלטיות, מחסור בפיזיות ואגרסיביות.

משחק השיא כמאמן, אם יש: אימנתי בסך הכל במשך שנתיים ילדים בכתות ז'-ח' במכבי פתח תקווה אי שם לפני 25 שנים בערך. אז משחק כלשהו מהתקופה ההיא חייב להיות התשובה. זוכר לטובה בעיקר שני ילדים-שחקנים מהזמן ההוא: גל קולודני ואורן, אורן, אורן-משהו. לא זוכר שם משפחה.

הכתבה הטובה ביותר בקריירה: כמעט בלתי אפשרי לבחור. ובכל זאת, אולי כתבה על נדב הנפלד באחד המגזינים של 'אקשן' במעריב. מקצועית, מושקעת מאוד, נתמכת בעובדות ונתונים ובעלת שורה תחתונה חזקה וחדה, שבסופו של דבר גרמה לכך שהיונה ההנפלדית לא דיבר איתי שנתיים בערך. לחילופין, כתבה על החסימה ומהותה ומשמעותה, שבסיסה נתונים עולמיים ודגש על שון ג'יימס שפורסמה בעיתון בלייזר. לא יודע עד כמה היא 'הכי טובה', אבל מאוד נהניתי מהכתבה על מסע הבר מצווה של איתי סלע הפלאי ושלי באיטליה, שעבר דרך בלוטות נוסטלגיה שזרקו אותי אחורה אל שנות התשעים של הכדורסל האיטלקי. הכתבה פורסמה גם כאן, בכדורסלע.

סקופים גדולים זכורים: טום צ'יימברס מגיע למכבי ת"א, קני וויליאמס והדרכון הצ'כי (עם חגי סגל), חשיפות או וידויים שעוררו הדים רבים לגבי וונדל אלכסיס, רשארד גריפית', ראדיסב צ'ורצ'יץ', רנדי ווייט. ראיון ראשון עם שריף ת'רדקיל ועוד כהנה וכשמה דיווחים על החתמות ראשונות כאלה ואחרות.

נפילות גדולות: מן הסתם לא מעט. לא זוכר, אולי העדפתי להדחיק. בעצם, היתה איזו תחזית מרחיקת לכת על זכייה של קבוצה כלשהי באליפות היורוליג, שלא היתה קרובה להתממש.

כותבים שהשפיעו עליך: יגאל מוסינזון ועלי מוהר ז"ל.

השחקן הישראלי האהוד בכל הזמנים: כילד מיקי ברקוביץ'. כמתבגר – נדב הנפלד.

המתאזרח האהוד ביותר: ברד ליף, לו סילבר.

הזר האהוד בישראל: ברמת ההיכרות האישית - דייויד ת'רדקיל, וונדל אלכסיס. מעבר לזה: אנתוני פארקר, פרוויס שורט, קווין מגי.

השחקן האהוד בעולם בכל הזמנים: אין סיכוי שאפשר לענות על זה בשם אחד. כילד וכנער – בוב מורס, דר' ג'יי, לארי בירד, קווין מקהייל, ג'יימס וורת'י, טרי קאמינגס, מירזה דליבאשיץ'. כמתבגר – מייקל ג'ורדן, דראז'ן פטרוביץ', טוני קוקוץ', פטאר נאומוסקי. בטח יש עוד.

השחקנית האהודה ביותר: אין כזו ממש, לא התעניינתי לעומק בכדורסל נשים. ישנה מערכת יחסים חברית וקרובה עם אורלי גרוסמן, בת גילי, עד היום.

המרואיין הכי טוב: מבחינת פנינים ומרגליות שהוא מפיק, כנראה פיני גרשון. מבחינת נוחות, נינוחות ונוחיות – רלף קליין ז"ל, מוטי דניאל ותומר שטיינהאור יבדל"א. ולא תאמין – גם עם לופא קדוש ז"ל בתוכניות ספורט שהגשתי ברדיו.

קבוצה אהודה: כילד – מכבי ת"א. כבר הרבה שנים אין.

מוטו: נוחות, נינוחות ונוחיות.

הדבר המקצועי הכי טוב שעשית: אירוע היכל התהילה (עם מספר שותפים), הספרים שכתבתי, כדורסלע-האתר, סיפרה בסלע.

הדבר המקצועי הכי גרוע שעשית: מתבייש להגיד.

השטות הכי גדולה שעשית: ויתרתי על תפקיד הפרשן לצד מורן ברק בשידורי ליגת הנשים בערוץ הספורט, תפקיד שיכול היה להוביל אותי להרבה שנות עבודה שם ובתפקידים נוספים.

השידור הכי מיוחד שהיה לך: אולי משחק בלאומית שבו נס ציונה ניצחה את הוד השרון אחרי הארכות, או המשחק שבו קווין וור מלואיוויל שבר את רגלו תוך כדי משחק. אולי גמר התיכונים בין אליאנס ת"א שהגיעה כאנדרדוג לבליך רמת גן ב-2013.

חברה ראשונה: עמית מררי, חטיבת הביניים בן גוריון בפתח תקוה. זוכר הכל כאילו אתמול.

סך הכל חברות עד לנישואין: חברות ממש-ממש, רציניות כאלה, לא כולל דייטים של חודש, פלירטים וסטוצים? שתיים: עמית ורעיית הנשיא.

האישה הכי יפה בעולם: חלש בזה, לא מבין. יכול להגיד שעד גיל 18, נניח, הכי יפה שראיתי פנים אל פנים היתה קרן לוי (אחות של גיא והבת של גברי) מתיכון בן גוריון. מקווה שהתשובה מקובלת.

הגבר הכי יפה בעולם: מבין בזה אפילו פחות.

אליל פוליטי: כיום לא ממש, בילדותי נשביתי בקסמיו של מנחם בגין ז"ל בסוף שנות השבעים.

הסרט הכי טוב שראית: זה נעשה קשה מרגע לרגע. אין לי מושג. "שתיקת הכבשים" היה חזק ודרמטי. "שושלת אנטוניה" פתח אותי לעולם שלם של קולנוע אירופי ואחריו "לשבור את הגלים". "כוכב הקופים" המקורי מאוד דיבר אלי בזמנו. משום מה צף ועולה השם "כוס התרעלה", זוכר שצחקתי בו בלי סוף. היה דבר כזה בכלל או שאני מדמיין? והיו גם "הבריחה מאלקטרז", "חומות של תקווה", "הניצוץ" עם ג'ק ניקולסון, "מגרש השדים" המפחיד מאוד בפעם הראשונה שצופים בו, ועוד מאה סרטים לפחות שאני יכול להזכיר כאן. ראיתי המון.

טניסאי אהוד: ביורן בורג כילד, רוג'ר פדרר אחר כך.

ביפיונר אהוד: אורי מלמיליאן, ניסים כהן. ושם נתקעתי ואולי טוב שכך.

כדורסלע, הסבר, פרט ונמק: רעיית הנשיא המציאה את השם. בגדול, הוא נולד כשחיפשתי דרכים חדשות אחרי 15 שנים במעריב. המחשבה היתה לנסות ולהקים מגזין כדורסל, אבל אחרי מספר בדיקות התברר שמדובר בהשקעה גדולה מאוד וכבר אז נדמה היה שעיתונות הפרינט בירידה. כדורסלע הוא מגזין הכדורסל שרציתי, ומעולם לא יצא לאור או לי. כמובן שבאמצעים הרבה-הרבה יותר מוגבלים, הן בתקציבים והן בכוח האדם, ונשען פחות או יותר על אדם אחד ועל כותבים מזדמנים שחלקם הולך וקטן. היתרונות: במה פרטית כיפית ונהדרת, כמעט שאין מגבלות עריכה ואיש לא מבלבל את השכל מהצד או מלמעלה. החסרונות: לא מכניס כלום, רק מוציא, ובעיקר מעורר נקיפות מצפון כשאין זמן להתפנות אליו ולהתייחס כלפיו בכבוד הראוי לו. החלום, שלא יתממש לעולם, היה ועודנו להתפרנס מכדורסלע. ממש לעבוד בזה. אחרי מספר חודשים של תכנון והקמה הוא נוסד למעשה ב-15 במאי 2006. בשנים האחרונות נרשמת האטה בקצב האייטמונים בגלל שלל שינויים אישיים, מקצועיים, תפקודיים. ובכל זאת, חפירה בלינקים השונים תבהיר, שמדובר בעצם במיני-אנציקלופדיית כדורסל הגיגית וחגיגית.

אולם אהוב בישראל: אוסישקין, מלחה.

אולם אהוב באירופה: פאלאדוצה, בולוניה.

צבע אהוב: צבע אהוב? אתה בטוח? כחול כהה, שחור.

השיר הגדול בכל הזמנים: נו באמת, אי אפשר. אם לעזוב לרגע את השמות הגדולים ולהיצמד לרגע לסגנון אחד שאהוד עלי וגדלתי עליו, מתוך הרבה אחרים, חושב של-Fade go Gray של Visage היה אימפקט מיוחד במינו שלא היה לאף שיר אחר בתקופה ההיא (1982, לווה בקליפ שהותיר המון רושם והיה חלק בלתי נפרד מההצלחה של השיר). זה שיר שאם קשיש כמוני מתרכז לרגע ומקשיב כמו שצריך, הוא מחזיר בשתי שניות לתקופה ההיא ומעורר צמרמורת.

להקה אהודה בכל הזמנים: "סופט סל", "קווין", "דפש מוד" ועדיף שלא אתחיל לחשוב באמת אחרת יועלו פה עוד עשרות שמות.

הקול הכי מיוחד: סטיב פרי מ"ג'רני", וגם ג'ימי סאמרוויל. והמון קולות נשיים, מסוזי והבאנשיז, דרך פט בנאטר ועד הקולות הדקים והמלטפים של סולניות מלהקות כמו סט. אטיין, הקארדיגנס או Frente.

רגע מפתיע: מסיבת יום הולדת 30 שלא ידעתי על קיומה. בונוס של 1500 שקלים שקיבלתי מעורך מעריב בעקבות מגזין אקשן שפורסם לקראת אחד הפיינל פורים וכתבתי כמעט לבד. הפיטורים מהאתר ONE אחרי שש שנים וחצי כקורבן למציאות הכלכלית. שידורי הטלוויזיה עם יורם ארבל של הפועל ירושלים ביורוקאפ העונה. לקבל מפעם לפעם מיילים דרך כדורסלע מדמויות נשכחות בכדורסל כמו ג'ון דלזל, או איציק כהן שיושבים בארצות הברית, או אשתו של סטיב מאלוביק ז"ל שמגלה לפתע את הפרופיל שלו ב'לזכרם' ועוד מקרים מהסוג הזה.

רגע גדול: היו כמה וכמה, אבל אין כמו זה - היונה סוחב אותי על הגב הלוך וחזור עד לקו מחצית המגרש באימון הקדטים, אחרי שקלעתי מולו סל בתרגולי אחד על אחד. כבוד גדול, לא נכחיש זאת.

הפרשן הכי טוב בארץ: לא יעזור כלום, אני אוהב את ד. שמיר כשיוצא לו לעשות את זה, ומפציר בו שוב לעזוב את השטויות שהוא עושה כרגע ולשבת ב-20 השנים הבאות לפחות על הכיסא ולפרשן משחקים בטלוויזיה. ראויים לציון: עפר שלח, ארז אדלשטיין.

אם לא היית מתגלגל לכתיבה על ספורט: רציתי להיות כדורסלן. ברגע שהפציעה חיסלה את הסיכוי, הגעתי לכתיבה. מניח שאם לא כתיבה על ספורט – הייתי מגיע לכתיבה על מוסיקה. אולי הופך לעורך מוסיקלי ברדיו.

האכזבה הגדולה ביותר: הפציעה בברך והפרישה מכדורסל, והעובדה שלא זכיתי לערוך או לשמש בתפקיד מרכזי במגזין כדורסל רציני וברמה הכי גבוהה שאפשר.

חברת הנעלת ספורט מועדפת: מה? איך הגעת לזה? שנים רבות מאוד לא מסתובב בנעלי ספורט, אבל בימים ההם היתה עדיפות לקונברס (כנראה בגלל דר' ג'יי) ומשם נפתחתי גם לאחרות כמו נייקי, אדידס ושים לב – פוני. היתה תקופה, קצרה אמנם, שפוני היה הדבר האמיתי ואפשר היה להשיג רק בחו"ל.

דבר אחד שהיית משנה בכדורסל: המשחק ארוך מדי, במיוחד לנוכח יותר מדי פסקי זמן והפסקות גדולות מדי בין הרבעים ובמחצית. אז אחד משניים: או שמפחית מספר פסקי זמן ומקצץ את משך ההפסקה במחצית (עדיפות ראשונה), או שחותך את זמן המשחק לארבעה רבעים בני שמונה דקות כל אחד.

דבר אחד שצריך לעשות בליגת העל: אחרי המעבר המדורג למתקנים חדשים ומשופרים, נותרו שני עניינים מרכזיים: הראשון, לרכז את כל משחקי הליגה ליום אחד, ולקיים משחק מרכזי ביום שלמחרת. שינויים ודחיות ותזוזות רק במקרים קיצוניים בלבד. שנית, להפחית משמעותית במספר הזרים (מקסימום 3 בכל קבוצה), "לכפות" כדורסל ישראלי ולהבין שבתוך מספר שנים, אחרי שהכדורסל יעכל את השינוי ויחשב את דרכו מחדש כמו ווייז שמשנה מסלול, יהיה פה שוב צביון ישראלי, ומספר רב יותר של שחקנים מקומיים מובילים באמת.