גדלתי על UPSTAIRS AT ERIC'S של YAZOO, אחד התקליטים הראשונים שקניתי. כבר דווח כאן לא פעם לאורך השנים על הנטייה לתפוס תקליט ישן גם כיום, ולנגן אותו הלוך ושוב במשך שבועות.

כדי להיזכר.

כדי להתענג.

כדי ליהנות.

כדי שקיפול הכביסה יעבור ביתר קלות.

אכן כי כן, יש סוסים שמדברים עברית ויש נשיאים שמקפלים כמויות בלתי הגיוניות של כביסה. לא ארחיב בעניין הזה, כדי להימנע מפריקת תסכולים לעבר העם שמה לו ולזה, ומה הוא אשם בכלל.

אבל כך או אחרת, וגם אחרת או כך, השבוע, וגם בשבוע שעבר, וגם בזה שקדם לו, נעלבתי למדי.

היה זה איתי סלע הפלאי (כבר 1.94 מ' לשאלתכם, עדיין לא בן 16) שב למשכן מן הסערה והפטיר כמו שהוא נוהג לעשות: "די, תנמיך את זה".

כמעט השתמשתי שוב בתגובה הקבועה: "ואתה תקפל כביסה במקומי?", אבל הפעם עמדתי על זכויותיי במשכן והתעקשתי לנגן את התקליט עד סופו. הוא ויתר והסתגר בחדרו. מאוד אוהב מוסיקה הפלאי, אבל לא מיישר קו, נכון לעכשיו. אפילו לא נתן להם צ'אנס, לוינס קלארק ואליסון מויה האגדיים עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ.

זה די מאכזב, אבל אני בטוח שיום יבוא, וכשלא אהיה בקרבת מקום כדי להביט מקרוב במעשיו, הוא ייגש לפטיפון ויסובב את UPSTAIRS AT ERIC'S. הוא יקשיב לאיכויות הקול החריגות של אליסון מויה ולצלילים הכל כך אופנתיים נכון ל-1980 של וינס קלארק, ובעיקר לשילוב המרתק ביניהם, ואולי אפילו יודה שיש בזה משהו.

יש שם המון קטעים שאני אוהב, הנה אחד מהם, לאו דווקא המפורסם ביותר.