(הקדמה נשיאותית: הכותרת וכותרת המשנה די הוצאו מהקשרם, יש להודות, שוטו על גלי הטקסט הנינוח והנאה של שי גרץ ותראו בעצמכם).

גביע המדינה הוא מפעל הפכפך. המשחקים נערכים במועדים מרווחים מאוד, והכושר של קבוצה כלשהי בשלב אחד לא מעיד בשום דבר על יכולתה בשלב הבא. אם הפועל ירושלים הייתה פוגשת את אילת לפני כחודשיים, ייתכן שהמשחק היה נראה אחרת - ולמעשה, הניצחון האילתי בארינה בזמנו מעיד שיש דברים בגו. כל זה נועד להסביר, ולו באופן חלקי, את שאירע בחצי הגמר השני בין תל אביב לחיפה.

כאוהדים חיפאים שמגיעים למשחק מול אלופת אירופה, אפשר לקוות לטוב אבל לא לצפות להרים וגבעות. אמנם, חיפה הייתה הקבוצה מספר 2 בליגה בשנים האחרונות, אבל העונה הקבוצה נבנתה באופן שונה ועם מטרות שונות. חיפה התחילה חלש אך השתפרה בהמשך וניצחה מספר משחקים בצורה מרשימה מאוד. מפעל הגביע הוא אולי הסימן הכי טוב לתאר את השינוי שעברה חיפה השנה. במשחק הגביע הראשון ברמת גן חיפה נקלעה לפיגור מוקדם, ורק מפגן קליעה של יבזורי במחצית השנייה מנע הפסד מעט מביך. שחקנים כמו אנגלי והרננדז היו חלק מהרוטציה, רוז'ו לא היה דומיננטי, אופייבו היה פצוע, וקולמן ורוט לא היו בקבוצה. למעשה, רק ארבעה שחקנים שיחקו באותו משחק ברמת גן וגם בחצי הגמר, בהפרש של 4.5 חודשים בלבד!

הנתון הבולט בסגל של חיפה הוא העובדה שמשחקים בה 3 זרים בלבד, שיטת זרים שכאן בכדורסלע תומכים בה כבר זמן מה. היופי הוא שזה ממש לא משהו שעושים ממנו עניין. עם 3 זרים חיפה ניצחה בירושלים, ניצחה את ראשל"צ וכמעט ניצחה בשני מקרים שונים את מכבי תל אביב, קבוצה שיש לה כל כך הרבה זרים שהיא צריכה להשאיר אחד מהם מחוץ לסגל. זה מראה עד כמה חשובים כימיה קבוצתית וחיבור של השחקנים האחד לשני, כמו גם שחקנים ישראלים מובילים כמו יבזורי ורוט. וויל גרייבס, אייק אופייבו ורנה רוז'ו ממלאים את תפקידם בצורה מושלמת: גרייבס הוא הקלע שמסוגל ליצור לעצמו, אופייבו הוא שחקן הפנים היציב שאתה סומך עליו בכל מצ'-אפ, ורוז'ו עושה קצת מהכל. בנוסף, אפשר לטעון שהשלושה מדורגים במקומות 1-2-3 בליגה במצעד השמות שנשמעים כמו שחקני קולנוע.

התפתחות המשחק ידועה וכך גם הבעיטה בדלי בסיום. חיפה הכתיבה את קצב המשחק, לא נתנה לצהובים לרוץ יותר מדי (לחיפה היו 3 איבודים פחות מהממוצע העונתי), והימרה על זריקות מבחוץ של פארגו (תזכורת לאייטמון ה-27.2 אחוז שלו משלוש שפורסם כאן בזמנו, פארגו סיים עם 0 מ-5 מחוץ לקשת). חיפה השתדלה פה ושם לא לתת סלים קלים מתחת לסל, אך לא מספיק, גם כי בשלב מסוים נגמרו לה השחקנים שיכולים לבצע עבירה. בכל זאת, טיוס וסופו השאירו 7 נקודות על הקו, ורוטציית הגבוהים של ירושלים יכולה לגרום למספר הזה להיות גבוה יותר. חיפה ביצעה כמה החלטות לא נכונות בסיום, אך לפחות הפעם לכל השחקנים היו ברורים חוקי המפעל.

אחרי 3 שעות ברוטו, אוהדי חיפה עושים את הדרך חזרה מאוכזבים, כנראה בדומה לאוהדי קובנה, מילאנו, או כל קבוצה אחרת שחזו בשרשרת מהלכי כדורסל שהובילה ל"נס" תל אביבי. יחד עם זאת, אפשר להיות מרוצים מהצורה שבה נראתה חיפה במשחק עצמו, ומכך שיש בה משהו שכנראה הופך אותה לשלם הגדול מסך חלקיו. סביר להניח שבגמר מרביתם של אוהדי חיפה, אם לא כולם, יהיו עם ירושלים, בוודאי אחרי שרבים מאוהדיה נשארו לעודד את חיפה ביום שני. התחושה היא שירושלים בהחלט יכולה לעשות את זה.