מעבר מדכדך למדי בין שלוות החורף לעצבנות הקיץ, וימים שחונים למדי בליגת קזינו – מלבד אולי שיא ההופעות בכל הזמנים של מאירק'ה טפ-הירו, הגיבור הקשוח וניצחון כמעט מסורתי בשנים האחרונות של הפועל ירושלים על מכבי ת"א בנוקיה-ההיכל-לשעבר – מביא, לא עלינו, עיסוק חד פעמי ונרחב בביפ המזורגג.

פסקה לא פשוטה. מעניין מה היה אומר עליה אבשלום קור המכובד. האם היא בנויה נכון? סבירה? ארוכה ומפותלת ברמה מוגזמת? שגויה מהיסוד? לא נדע לעולם כנראה.

הכל החל ממייל שנחת בתיבה הנשיאותית מצד צורקה המכובד, אשר דיווח בעקבות 'ערב הכדורסל של ישראל' מלפני מספר ימים:

לא יאה - עידו גור מזכיר את מרקו בלבול.

נאה - תגובתה של מאיה רונן: "זה היה האזכור האחרון של ביפ בערב הזה".

עידו גור בתגובה מתקן את עצמו: "מתנצל שהיה אזכור ראשון. אני מציע להשעות את עצמי מהשידור בשבוע הבא".

אכן כי כן, החבר'ה לומדים לאט ובהדרגה. יש לחזק את ידיהם, אם כי לא בהכרח לסלוח לעידו גור ולהשעות אותו מהשידור הבא. אחרי שקיבל צ'ופר ונשלח לאולסטאר ה-NBA, שילמד שיש גם צד שני למטבע וישלם במעשים, ולא רק דרך עונשים על תנאי.

הזמנים קשים מנשוא. בשבת תשחק נבחרת הביפ המיותר נגד וולס ובשלישי, אותה נבחרת ממש, נגד בלגיה והעולם המקומי – ביטוי מרתק - יעצור את נשימתו. אנחנו, כהרגלנו, נאלץ לבחור באחת ממספר אופציות.

הראשונה היא התעלמות מוחלטת ("מה? יש משחק? מתי זה יוצא?"), לצד היתממות ("הפעם האחרונה שראיתי משחק ביפ מהתחלה ועד הסוף היתה ב-1995, לא זוכר אפילו מי נגד מי"). המטרה, לתת להם להבין שהם מעניינים לנו את הלא-יודע-מה.

השנייה: ירידה לבונקר. כלומר, להיכנס לתוך שק אבלים, ללבוש פרצוף סובל, לא לקחת חלק בשיחות חולין וסלון בעניין קרנות וכרטיסים צהובים, ובעיקרון להשמיע קולות של שטיח, להפוך שטוח ולהיעלם מהשטח.

השלישית: בהפוך על הפוך, להרגיש חופשי כמו ציפור. ליהנות מהרגע ומהעובדה שמדובר בעצם בימי שבתון בלתי רשמיים. הרי שום דבר במדינה לא חשוב בעצם מלבד משחקי הביפ. אם אתה תלמיד – אל תעשה שיעורים באותו יום, בלאו הכי המורים לא ישימו לב ולא ידרשו. אם את עובדת חצי משרה במשרד עורכי דין – לא תהיה שום בעיה לאחר בשעה ולעזוב מוקדם מהרגיל. לא ישימו לב. כולם מרותקים למזורגג, נצלו את זה לטובתכם.

הרביעית והאיומה מכל: להצטרף לחגיגה. לקרוא את כל הקשקשת, להימרח בהבלים ובהגיגים של גיבורינו הביפיונרים ומאמנם ולהתאפר באמצעות מגוון קלישאות ביפ. להחליף כיפים ודאחקות עם זקנות ברחוב שראו את המשחק והתרשמו מעיניו היפות של אחד השחקנים. ממש-ממש לצפות בשידורים מהדקה הראשונה ועד האחרונה. לצעוק מול הטלוויזיה עם המוני בית ישראל יווואאאאאו אחרי החמצה מסמרת שיער, ופייייייייייי אחרי שהנוכרים יעלו ליתרון. מוצעת גם אופציית ייששששששש עבור אלה שאומרים דברים כהווייתם בפניהם של אנשים, ואינם נוהגים בשיטת אחד בפה ואחד בלב. בנוסף, אפשר להעלות שני קילו במשקל מכמויות בלתי מבוקרות של בליסת פיסטוקים ובוטנים. להיטמע, עד כמה שזה נורא.

אני שוקל ללכת על שיטת ככה ואחרת. כלומר, קיים סיכוי עצבני שארביץ צפייה חלקית במשחק הראשון במוצאי שבת. מין הצצה כזו, זהירה, חשדנית, בודקת ומגששת, כמעט כמו להכניס כף רגל למים כדי לבחון עד כמה קרים ועוינים הם. בכל זאת, נבחרת ישראל. אמנם בביפ מיותר ומזורגג, אבל נבחרת ישראל. ויש אומרים אפילו - כזו עם סיכוי ממשי לשחק אותה השנה. במשחק הבא ביום שלישי, פעמיים כי טוב, דומה כי לא יהיה נבון או נכון או ראוי להשלים צפייה בשני משחקים. לפיכך, אברח לי לאחת מאופציות הכדורסל הזמינות באותו ערב – החל מאחד מאולמות הליגה הלאומית לגברים, ועד לנסיעה מחתרתית לזיכרון יעקב (אוויר הרים צלול כיין) לצפייה בגמר גביע המדינה לנערות. כן, יש סיכוי כזה.

בהצלחה, בחיי, לנבחרת ישראל בביפ מיותר. ולחיי המשך האנטי המוחלט ביחס לביפ רגע אחרי שכל זה מסתיים.