בפעם האחרונה שבדקתי – אחרי הכל, קשישים אמורים לדעת מה עומד לקרות איתם בקרוב - גיל הפרישה בארץ הוא 67.

מייק ששבסקי (ת'אמת, צובע?) ובו ריאן, שני מאמנים בני הגיל הזה, הדריכו את קבוצותיהם בגמר המכללות ועמדו על הקווים במשחק בין דיוק לוויסקונסין. צפו במשחק כ-72 אלף איש ועוד מיליונים ברחבי העולם. ששבסקי וריאן, שני סבים יש להניח, על גג העולם. הם לא היחידים, אגב, ובעוד בארצות הברית קל למצוא מאמנים שממשיכים לעבוד ולהצטיין מעבר לגיל 60 ברמות הגבוהות, אצלנו המקבילים שלהם נפלטו מזמן מהשוק, או נאלצים לפעול תחת קטלוג.

צביקה שרף דיבר תמיד על אהבה בוערת לכדורסל, והוא ממשיך לממש אותה ביומיום עם מכבי אשדוד. אלא ששרף, בשני התפקידים האחרונים שלו, נקרא כדי להציל קבוצות מירידה, מאמן עונות חלקיות ובשנים שלפני כן שימש כפרשן כי לא נמצאה לו העבודה המתאימה כמאמן.

מולי קצורין הוזעק לאמן את בני הרצליה, ובתום פחות מעונה פוטר. אפי בירנבוים יושב בבית. פיני גרשון המציא עצמו מחדש כעוזר מאמן של גיא גודס במכבי ת"א, תפקיד שעדיין לא עוכל במלואו מבחינת רבים, ואחר כך התפנה לקבל על עצמו סוף סוף אחריות במסגרת איגוד הכדורסל. את זה הוא עושה אחרי שניסה לשמש כמנהל מקצועי בהפועל חולון ועזב, ושימש פרשן בטלוויזיה, הגיש תכנית ברדיו ומה לא.

בכל הזמן הזה, והרבה מעבר לו, ששבסקי אימן את דיוק וריאן את וויסקונסין. הם יושבים שנים על גבי שנים בתפקיד, עומדים בראש מערכת מקצועית, נהנים ממעמד מבוצר ומתנאים כלכליים יוצאים מהכלל. בונים סגלים, מטפחים עוזרי מאמנים, יוצרים מסורת והמשכיות ואחת לתקופה דוחים הצעה טובה מה-NBA, או הולכים לשם רק כדי לחזור למכללות ולא להאמין איך היו פתיים כל כך כדי לעזוב מלכתחילה. העבודה בסביבה דינמית של צעירים שמתחלפים מדי עונה-שתיים, יחד עם קהל קבוע של אלפים שמורכב ברובו מצעירים וצעירות, סטודנטים נלהבים בדרך כלל, נותנת את הדחיפה להמשיך ולעבוד גם בגיל מבוגר.

לא גיליתי את אמריקה רק עכשיו, ואין בזה חדש. אבל לשמוע ב"חמישיות" את אלי רבי, מדבר בגיל 47 על רצון לעבור לתחום ניהולי בגלל חוסר ודאות בולט לגבי המשך דרכו כמאמן, גרם לי לשאול את עצמי: כשאלי רבי, או שרף, או קצורין, או בירנבוים, או גרשון, שלא לדבר על אדלר, ורשיצקי, כהנא וקנטי שכבר אינם חלק מהכדורסל פה – כשהם רואים שני בני 67 מנהלים משחק ראש בראש על תואר אליפות המכללות בארצות הברית, על מה הם חושבים?

מה עובר בהם? קנאה? עצב? כעס? תסכול? התמרמרות? מבלי שדיברתי עם איש מהם בנושא הזה, אפשר להניח שמתישהו לאורך הקריירה, במיוחד בשנים הפחות פעילות ומוצלחות, הם הרגישו שנולדו במקום הלא נכון.