כבוד הנשיא שלום וברכה ושבוע טוב,

מאז זכייתה של מכבי תל אביב בגביע המדינה, והצטרפותו של גודס לרלף, כיחידים שזכו בגביע הן כשחקנים והן כמאמנים, התחלתי לתהות מדוע אין הכוכבים הגדולים מלמדים את הדור הצעיר, מרביצים בו ידע ותורה ומאמנים. אחרי שהבנתי שרק קטש וגודס היו שחקנים מובילים בליגת קזינו שלנו, בעוד שלף, הנפלד, שטיינהאור, אלימלך, גורדון, זלוטיקמן, ברקוביץ' ואחרים, רשמו במקרה הטוב משחקים בודדים כעוזרים.

גם באירופה גאליס, סן אפיפניו,, פסולאס, מוראנדוטי, מנגין ושאר שועי עולם לא עשו קריירות אימון גדולות וכך גם מעבר לים, בליגת מנש, שדילגה על אייזיאה תומאס, סטוקטון, ג'ורדן, אולג'וואן ושאר אנשי נבחרת החלומות, שאינם לארי בירד.

אינני יודע האם זו עייפות ולאות מן המשחק, מיאוס כללי מן הענף, מחסור בפוליטיקה וקשרים, או חוסר יכולת להסביר את הגאונות שלהם לבני אנוש מן השורה.

מה דעתך בנושא? האם תוכל לשפוך עליו אור?

אביעד קורמן

שאלות נאות שאלת, וגם סיפקת חלק מהתשובות המקובלות. מעל לכל מצאה חן בעיניי העובדה שהזכרת את מוראנדוטי בנשימה אחת עם אלילים ממנו. היה אליל למדי מוראנדוטי, אבל לא עד כדי אזכור בנשימה אחת עם גדולי התורה האחרים שהזכרת.

יש עוד עניין נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא: בעוד על המגרש משחקים, בממוצע ועל פי הערכה לא מדויקת, כ-16-17 שחקנים מדי משחק, על הקווים עומדים רק שני מאמנים. רוצה לומר, יש הרבה יותר משבצות פנויות לשחקנים מאשר למאמנים. גם אם מאוד נרצה שכל השמות האלו או חלקם יאמנו, הרבה יותר קשה להגיע לטופ כמאמן. יש פשוט מעט מקומות.

חלק לא רוצים, חלק רצו וניסו והגיעו למסקנה שמדובר בתפקיד קשה ואכזרי. כשחקן, במקרה הרע, אתה עושה טעות ונשלח לספסל. במשחק הבא תשוב לעמוד על הרגליים ותקבל, קרוב לוודאי, הזדמנות מחודשת. כמאמן, שתיים-שלוש טעויות יותר מדי ואתה מחוץ לתפקיד. אתה צריך להיות עשוי מברזל, או בעל עור מאוד מחוספס, כדי לצלוח בשלום שורה ארוכה של קשיים ומכשולים מכל הכיוונים.

יתכן שעדיף להיות יועץ השקעות או עורך דין, רואה חשבון או יזם נדל"ן. אין ממש ריגושים, או שמא הריגושים אחרים, אבל השנים עוברות והכדורסל נשכח. לאט לאט אתה אפילו לא מבין מה עשית בו פעם, ואיך יכול להיות שהשקעת כל כך הרבה שנים בדבקות עיוורת, ומה שנשאר לך זה בעיקר כאבי גב או ברך ומפרק ירך מפורק.

עוד סיבה היא, שחלק משחקני הכדורסל הגדולים לא אוהבים את הכדורסל מספיק, כדי לעסוק בו ברמת האינטנסיביות והידע שמצריך תפקיד חשוב כמו מאמן. העובדה שהיית שחקן לא אומרת בהכרח שאתה באמת אוהב את המשחק גם מעבר לתקופה בה שיחקת, או מחובר לתפקידים אותם מילאת על המגרש בזמנו גם מעבר לקריירה. מי שהיה שחקן לא בהכרח נהנה לרדת לפרטים הקטנים של המשחק, לעבוד עם חבורת מגודלים שרובם מלאי אגו, לצפות ביריבות ולנתח אותן לפרטי פרטים. ישנם שחקנים שנהנו לשחק, ותו לא. אין להם שום עניין להמשיך בכדורסל ולאו דווקא כמאמנים, אלא בכל תפקיד שהוא.

אנחנו רואים את השחקנים על המגרש, ושוכחים את כל מי שניסו להיות כאלה ולא הצליחו. זה לא מאוד שונה אצל המאמנים: הרבה מנסים להיות כמו פיני גרשון ודייויד בלאט, אבל כמה כאלה באמת יש? צא ולמד כמה מאמנים היו בליגת העל בעשרים השנים האחרונות, שאינם עוד חלק מהענף הזה. האימון הוא מקצוע רעוע, שברירי, קשה לסמוך עליו. מאמן בינוני מבחינת רזומה והישגים חייב שיהיה לו ג'וב נוסף במקביל, שעוזר לו להתקיים בימי סגריר.

ועוד כהנה וכשמה, נו. בטוח שיש עוד סיבות.