ההבטחה המרכזית של אנשי ההסתדרות, בראשות ניר אלון (מה להסתדרות ולניהול הספורט בישראל?!) היתה שהחוק הרוסי ישדרג את הכדורסלן הישראלי ובעקבותיו גם את הנבחרות השונות.

בינתיים, בליגה הבכירה רשומים לקראת העונה הקרובה 13 מתאזרחים ושחקני נבחרות זרות (חנן קולמן - דנמרק) ועוד היד נטויה, כשכבר ברור ששולדברנד (נבחרת שבדיה) יחתום באשדוד לאחר שיסיים את הבוררות מול הפועל תל אביב. במקרה הטוב, שניים מהם יוכלו לשחק ברוטציה בנבחרת של מאמננו האדמוני לשעבר ול"ל אשר מלך פעם על ג"ג. ועוד היד נטויה להחתמת מתאזרחים ממתאזרחים שונים, בין אם עולים חדשים ובין אם אמריקאים שעושים כאן קריירות ארוכות. כולם ללא יוצא מן הכלל, לוקחים יחידות אימון ודקות משחק של ישראלים, וכאמור, תרומתם המשותפת לנבחרת קטנה מאד.

שחקנים ישראלים דוגמת מקל, גרין, כספי, אפיק ואחרים לאורך השנים, מתייחסים לכדורסל הישראלי כאל ברירת מחדל ואופציה שתישאר פתוחה תמיד, למקרה שחלומות ה-NBA ירדו מהפרק, או החשק לטיולים ברחבי היבשת ייגמר. ככה זה בעידן החוק הרוסי. השחקן הישראלי מחזיק את המועדונים בגרון ותמיד יוכל להוציא כאן חוזה לא רע ואפילו להיות קרוב לסירים של אמא. כשימאס לו, יוכל לצרור שוב את צרורו ולצאת בעקבות החלום, הדולרים, או היורו. הדלת בבית תמיד תהיה פתוחה.

הזדמנות להרביץ כאן את קרטר האבא

בנבחרות הצעירות, אלו שאמורות לסמן לנו את עתידו של הכדורסל הישראלי, משחקים שפע בני מתאזרחים וזרים, בין אם יהודים, בין אם גיורים ובין אם כאלו שבליבם פינה חמה למדינת ישראל. מייקל בריסקר מסומן ככישרון גדול, טי ג'יי ליף הוביל את הנבחרת עד גיל 18 בחזרה לדרג א' ותמיר בלאט הצטיין לצידו (מתוך כל הפסטיבל הלבנטיני שניהלנו סביב דיוויד, שכחנו שהוא יליד ארצות הברית, בוגר מכללה ולמרות שהפך לשגריר ישראלי מבורך ומדהים, הוא עדיין תוצר של יבוא, ממש כמו תמיר שמחזיק אזרחות כפולה וברמת העיקרון יכול לשחק גם עבור נבחרת ארצות הברית). לתקווה החדשה של הנבחרת הבוגרת קוראים שון דוסון, הוא לגמרי משלנו, אבל אבא שלו הוא תוצר מעולה של ה-NCAA ואת הגנים האתלטיים המעולים שלו ניתן בהחלט לייחס לאילן היוחסין האמריקאי. הבנים של מייק "המשוגע" קארטר מטיילים בימים אלו בארץ ובוחנים אפשרויות וגם על די ג'י שארפ מספרים דברים טובים. חמישייה של בלאט, בריסקר, דוסון וליף, לצד מתאזרח אמריקאי חדש, נשמעת מאד ריאלית ואפילו מתאימה מבחינת עמדות. נדמה לי שלא יהיה מאמן ישראלי שיתנגד לקבל אותה בתור החמישייה של הנבחרת בעוד חמש, או שבע שנים. האם זהו כדורסל ישראלי, או פיקדון מהכדורסל האמריקאי (שבמקרה של ליף, כנראה ימשיך ישירות מליגת התיכונים האמריקאית למכללות ומשם לליגת מנש, בלי לעשות אפילו סיבוב בכדורסל המועדונים הישראלי)?

וגם את בריסקר האבא

האם לחוק הרוסי יש חלק בהבאת השחקנים הללו לסצנת הכדורסל הישראלי, או אולי הם תוצר של סקאוטינג טוב? האם הבאת זרים רבים לארץ תורמת לכדורסל הישראלי גנים נפלאים ומסורת כדורסל טובה שעוברת מאב לבן, או הופכת את הכדורסל הישראלי ל"נבחרת אסיאתית, עם שחקנים אמריקאים, שמתחרה באירופה" בפרפרזה קלה מאד על דבריו של גומלסקי המנוח? את הפתרונים אשאיר בידיכם, אבל העובדות ברורות ובהירות: עתידו של הכדורסל הישראלי הוא ככל הנראה אמריקאי מתמיד, ירצו בכך השחקנים, העסקנים ונציגי ההסתדרות, או לא. לא מן הנמנע שפסקי הזמן וחדר ההלבשה של הנבחרת, שנחשבו תמיד לטאבו דובר עברית, יעברו אף הם בקרוב לאנגלית.