כמה וכמה ימים בתוך האליפות, כשברור לגמרי שלעייפות של השחקנים יש השפעה דרמטית על יכולות הביצוע במגרש, נשאלת השאלה מדוע, בעצם, נבחרות נאלצות לשחק שלושה משחקים יום אחר יום, לפני שיקבלו יום מנוחה. והרי בענף הביפ המזורגג והמנופח מרוב חשיבות מותחים אליפויות אירופה ועולם על פני ה-ר-ב-ה יותר זמן, וכאן ממהרים לאיזה מקום כאילו אשמדאי רודף אחרי כולנו עם לפיד בוער.

זו לא רק העייפות הפיזית, זו גם הנפשית. לא רק הגוף צריך לעיתים זמן רב יותר להתאושש ממאמצים, גם המוח צריך מנוחה. קו ברור בין משחק למשחק, בין משימה למשימה, בין סוף להתחלה – זה כל מה שצריך. ואת זה אין. וזה פוגע, מפריע, אם כי מפריע לכולם באותה מידה.

במקום שיפריע לכולם באותה מידה, למה שלא יהיה אידיאלי לכולם באותה מידה? סתם שאלה שחשבתי להעלות כאן. הייתי ניגש אולי לאיזה בכיר בפיב"א ומנסה לברר לעומק אחת ולתמיד מה הסיפור פה, ואפילו רוקח עמוד שלם סביב העניין, אבל השנה היא לא 1995, נניח, ויש רבים אחרים שרצים בשטח כיום עם מיקרופונים ופנקסים ועטים (עדיין מסתובבים עם עטים?). ובקיצור, שיספרו לנו הם.

שיינית: אגב רבים אחרים, ערוץ הספורט מסקר במאסה נכבדה עד מאוד של אנשי כדורסל את האליפות הזו, וגם בלי להיות מנוי על ערוץ גולד אפשר בהחלט להרגיש את האליפות בבתים (אם כי לא בטוח שברחובות, ומצד שני בשרב כזה מי בכלל יוצא החוצה?). אפשר אפילו להתחיל להתחבר קצת לשחקנים מסוימים מפולין או בוסניה שרצים על מסכינו תדירות. בירנבוים, סהר, שלף והאוזמן מפרשנים, שמעתי גם את טל נתן באחד המשחקים, ועדיין חסר לפעמים הגדול מכולם שיעשה לנו סדר ובעיקר ישקיט את המצפון אם פספסנו מחצית, כי יש להסיע את הגדולה למסיבת בת מצווה, ואת הקטן לקניון לקנות עוד צב נינג'ה. זה שיבוא ויאמר או יכתוב כהרגלו: "לא ראיתי את המשחק בין צרפת לפינלנד, אבל ברור שככה וככה". איפה עפר שלח, איפה?

שלישית, צודק מאמננו האדמוני לשעבר, המשחק נגד בוסניה היה לחלוטין בידיים וצריך היה להישאר שם. טעות הגנתית פה, טעות הגנתית שם, אחוזי העונשין הנמוכים ודאי לא עזרו, אבל בעיניי אחד הגורמים המרכזיים ביותר בהכרעת משחק היה ונשאר הריבאונדים. יתרון 32-41 לבוסניה, ובעיקר 4-19 בריבאונד ההתקפה, הוא הסיפור העיקרי. וזו גם הדרך המרכזית להתמודד עם ישראל: לשחק מולה פנימה, לצבע, עם שחקנים פיזיים, גדולים ו/או אגרסיביים, שיקחו עוד ריבאונד, יסחטו עוד עבירה ויקבלו עוד התקפה. צריך לעשות את זה במינון נכון ובדגשים המדויקים, מבלי להגזים, מבלי להפריז, תוך יכולות ללכת במקביל לשחקנים אחרים בתפקידים נוספים במגרש. אבל בסופו של דבר, אליהו, כספי וכדיר, לא יכולים לעזור מספיק לד'אור פישר בצבע. הם לא כאלה, ובטח לא מול שחקנים אירופיים שרובם נטולי אגו ובעלי גוף גדול, הבנויים לחיות ולעבוד מתחת לסל.

שיחקתי קצת בזמנו, אני עדיין זוכר את התסכול העצום בכל פעם ששחקן מהקבוצה שלך מפספס ריבאונד, והכדור הולך – שוב - ליריבה. שחקנים מתחילים להאשים זה את זה בכיסוי לא נכון, הביטחון האישי והקבוצתי נסדקים, התחושה של חוסר אחריות הולכת ומתעצמת ודאי אם אתה הוא זה שטעית באופן ישיר – והיריבה חוגגת עוד כדור ועוד הזדמנות שנייה בדרך להשגת נקודות. שם, במקום הזה בדיוק, מפסידים משחקים.

וכאן, במקום הזה, מסתיימים האייטמונים. לפחות במקרה הזה. היידה ובהצלחה לנבחרת מול פולין, אחרי יום המנוחה המיוחל.